סוסי פרא דוהרים על קו האופק, מאחוריהם שמיים בוערים באדום.
יושב על גדת נחל, מתחתיי אבני בזלת מסותתות. רוח קרירה נלחמת
בעשב העיקש, היא מנמיכה והוא מתרומם שוב. הרבה מחשבות יכולות
לעבור לך בראש כשאתה יושב כך, מחרבן לבד בעשב. אני תמיד חושב
על משהו הוליוודי, סטייל קלינט איסטווד. איך עכשיו יבוא איזה
מסתנן מבריח נשק, יתקרב. לפני שיבין מה קורה קת הנשק שלי כבר
תהיה תחובה בשקע כתף, אצבע בשמורת ההדק, עין אחת עצומה ואחת
קולטת קרני אור דרך החור הקטן של החרירית-פרפרית. כשהסיגרייה
עדיין תחובה בזווית הפה אני אצעק "ווקף". זה הנוהל, מה? הוא
יקפא במקום, יילחץ. יקלוט אותי. אני אזהה את הידיים שלו טוענות
רובה רוסי ישן. אניח את ראשו בתוך החור הקטן של החרירית
פרפרית, לפי כל ההוראות, סוחט את ההדק לאט, כמו במטווח. מאוחר
מידי, אסנן, אני הבנזונה הלא נכון להפריע לו באמצע חירבון.
בום.
רק דבר אחד מפריע לי בחרבון בחוץ. אין את ה"פלופ" הזה,
כשהגושים החומים פוגשים את מי האסלה. מה שכן, כשאני מחרבן בחוץ
אני מרגיש יותר משוחרר. למשל, אני תמיד מוריד את המכנסיים
והתחתונים. לגמרי, לא רק עד הברכיים. משום מה כשאני מחרבן מעל
אסלה אין לי אומץ.
ואז אני מסיים לחרבן. מתלבש. מרים את הנשק. אני תמיד לוקח איתי
את הנשק לחרבן. גם בגלל ההוראות וגם בגלל שאם באמת יבוא איזה
מחבל אני לא אסלח לעצמי בחיים. לפספס כזאת חוויה הוליוודית,
להרגיש את הקלינט איסטוודיות בורחת לי מבין האצבעות.
אני חוזר לאוהל. תקעו אותנו שישי-שבת בשטח, שישה אנשים. לשמור
על הטנקים, לחסוך זמן. ככה אפשר להתחיל להתאמן ביום ראשון על
הבוקר. ועם איזה טמבלים נתקעתי פה. אפילו קליטה בסלולרי אין
פה. יש את תומר, שלא מוציא מילה, את אסף, שלא מספיק לדבר, את
אפי, שעושה ביד בתוך השק שינה כל לילה.,ויש את דור, שהוא סתם
שמן. ואת קלינט, שהוא בסדר. זה לא כינוי, והוא לא אמריקאי. אבא
שלו אשכרה החליט שיקראו לו קלינט. איזה הורים בטח יש לו,
לקלינט.
דור עומד מחוץ לאוהל. אני נעצר איזה שמונה מטר לפניו, משקשק
בידית הדריכה. איך הוא נבהל, השמן הזה. "אה, המפקד, זה אתה".
הוא נרגע. כל כך שמן, הדור הזה. רץ מטר ומתחיל להתנשף כמו אישה
יולדת.
"המפקד, אתה עם מחסנית בהכנס", הוא מאיר את עיני. אני פותח את
הנצרה, מעביר לאוטומאט. לימדו אותנו לא לירות באוטומאט. זה
מבזבז כדורים, וקשה מאוד לפגוע. אבל חבר שלי מדובדבן סיפר לי
שיש להם מטווחים מיוחדים לירי באוטומאט, להתקלויות מטווח קרוב.
אני מרסס את הגוש שומן הזה מהרגליים עד הראש. אני דווקא חושב
שעדיף לירות באוטומאט. זה הרבה יותר הומני, ככה הוא לא סובל
הרבה.
תומר ואסף יוצאים מיד. תומר עם הנשק, אסף עם פה פעור. אני לא
מבזבז זמן. כמו בסרטים. אסף נופל מחרחר על האדמה, תומר נופח את
נשמתו עוד לפני שמתרסק על הארץ. אף פעם לא הבנתי את הביטוי הז,
"נופח את נשמתו". כאילו נשמתו יצאה לה מהתחת. אני מחליף
מחסנית, מרסס את האוהל מבחוץ, לאורך ולרוחב. נכנס פנימה. אפי
בתוך השק שינה עם הזין ביד. קלינט שרוע עם האפוד מונח רק על
כתף אחת, והנשק זרוק לצידו. זה גבר. אני מסדר אותו על הגב,
הנשק במרכז גופו, כפות ידיו מונחות מעליו. פעם ראיתי בערוץ
דיסקברי סדרה על ויקינגים. ככה הם היו קוברים את הגיבורים
שלהם.
אני יוצא החוצה. ממכשיר הקשר קוראת לי סמלת מבצעים טיפשה,
"תלמון משלהבת".
"כאן תלמון" אני עונה.
"כאן שלהבת, 352 דיווחו על קולות נפץ מאזורכם, אשר".
"כאן קודקוד תלמון, קבלי אני יריתי בכל החבר'ה פה ועוד רגע אני
מעיף פגז לתוך האוהל. חמישה הרדופים ואחד קוקו".
"קוקוד תלמון כאן שלהבת, רות קיבלתי". אני סופר את השניות מתי
ייקח לה זמן להבין מה שהיא כתבה.
"תלמון כאן שלהבת, זה לא מצח-" אני מסובב את הכפתור העגול
ומשתיק אותה. אני צועד בבוץ לעבר הטנק שלי. מוריד את הנעליים
השחורות, לא ללכלך את הטנק בבוץ. ככה אני. מאז שנתנו לי טנק
אני שומר עליו כמו הפריווט בבית. יש לי נעליים לטנק ונעליים
לבוץ. אני נכנס פנימה, מתניע כמו נהג מיומן, מצודד את הצריח
כמו מפקד נחוש, טוען פגז כמו טען מנוסה, מכוון כמו תותחן מעולה
ומעלה את האוהל באש. 37 שניות. שברתי שיא גדודי.
אם לא קלינט איסטווד אז לפחות איזה סילבסטר סטלון.
לא יודע כמה זמן ישבתי על הקנה של הטנק, אבל טוב שהם באו, כבר
נגמרו לי הסיגריות. לקצין מהמשטרה הצבאית אמרתי שלפי דעתי אחת
הנקודות המרכזיות בחקירה צריכה להיות סוגיית הירי באוטומאט
מסיבות הומניות, בייחוד עם המצב בשטחים והכל. במעצר סיפרו לי
שלפני איזה שלוש שנים היה איזה בחור שגנב טנק ונסע איתו הביתה.
אני יודע שהוא לא היה כמוני. בטח לו סתם נשבר הזין. אני? אני
רציתי לדהור על קו האופק, מאחורי שמיים בוערים באדום.