רקוויאם לשתיל,
רקוויאם לחברות,
רקוויאם לחלום.
הפעם זה סופי, רקוויאם לידידות, לבדיחות, עזבי, את לא תביני.
לא בחיים
לא במוות


תהליך מסוכן של הרס עצמי מתחיל מעכשיו. נא לפנות את הנשמה תוך
1,2,3...
זוכרת אז?
חלומות מנותצים מושלכים על רצפת החיים, עלים ירוקים רמוסים.
המגפונים הסקסיים החדשים שלך מחצו אותי למוות. את שומעת? זאת
היית את!
זו האמת. אני קוראת לכם להקשיב, יותר אמיתי מזה לא תשמעו גם
בבפנים הכי עמוק של הפינה הכי נידחת במדף ההדחקות שלכם. אני
קוראת לכם להקשיב.
1,2,3...
למה אי אפשר לחזור לעבר? לאז? כשאת היית החברה הכי טובה שלי
ואני הייתי החברה הכי טובה שלך? ואת היית הביישנית מבין שתינו,
המופנמת, אני היית המרדנית, בעייתית קצת. סתירה, הא?תתפלאו, זה
יכול לקרות.
אז זהו. שמסתבר שמתחת בצבצה לה נפש שהמעטתי ביכולתה.
כן, אני מודה באשמה - התייחסתי אלייך רע, פקפקתי ביכולות שלך,
זנחתי אותך. אשמה.
אבל כל זה היה מתי, בכתה ג'? ד' מקסימום? באיזה כיתה אנחנו?
איזה?
ט', כל הכבוד, זה היה לפני הרבה זמן, אז עשיתי טעויות. אבל,
למען השם, הייתי בת 9! וחוץ מזה טעויות של ילדה בת 9, שונות
מאוד מהטעויות של נערה בת 15, מה שאת - בואי נתמודד עם העובדות
אחת ולתמיד - עכשיו.
בתור חברה חביבתי, את ממש לא משכנעת.
השתדלתי... באמת שהשתדלתי להבליג... הבנתי שזה צורך שלך לבעוט
בי, לתת לי אגרופים, לצבוט אותי כשאני לא מצפה לזה.
הבנתי.
עברתי על זה לסדר היום.
זאת הייתה טעות?
הייתי צריכה להעיר לך ישר?
לא חושבת. אני מאשימה את עצמי, אך ורק את עצמי.
אבל עכשיו... עכשיו עברת את הגבול, לא אחרי מה שקרה עם לירון,
ואת היחידה שידעת, ואת הבנת כמה הייתי צריכה אותך, לא רק בגלל
שזו את, אלא בגלל שהסתובבתי עם קופסא של גלולות שינה בכיס לכל
מקרה שלא יבוא. בלטה יכולה להראות יותר תמיכה ממה שאת הראית,
מוח ציפור, ראש קטן, צמח!
חביבתי, בתור חברה - את לא נחשבת.
אז זהו, לי נגמר, בלטה חביבה שלי, את מוזמנת להרים את התחת
הקטן והיפה מכוסה החצאית (מותג, כמובן) שלך ולהסתלק לי מהחיים,
את מוזמנת לא להראות את הפרצוף המושלם שלך בתחום הראייה שלי.
יאללה - סלקי את מגפוני העור היקרים שלך ממני, נמאס לי שדורכים
עלי.
שלום. שלום ולא להתראות.


... אה - ורק שתדעי, כשבועטים בך עם עקבים, זה כואב...