יום שמש, שמיים כחולים
שדה של שיבולים, זוקפים את ראשם
מבדרים את פלומת שערם אל מול הרוח המנשבת
צחוק של ילד, חיוך תמים
גן עדן,

הוא עומד לו שם בין אחיו השיבולים
ירוק וגאה, על הכל הוא יכול
גמיש, המרץ פועם בקנוקותיו
כולו חיל אל מול האופק המבטיח,
הוא שיבול והרוח והשמש
והצחוק, צחוקו של ילד
גן עדן

פתאום מרחוק מתקרבת דמותה
נאווה, ראשה אש, עיניה תהומות ים
את ידה מושיטה לעברו
והוא צוחק, צחוק של ילד
ידה מלטפת, מענגת
והוא זועק

היא עומדת לקטוף אותו, הוא מבין!
היד העדינה הפכה איומה,
ציפורניה הפכו טפרים,
השמש היא טבור הגיהנום
והרוח את תפרחתו, כבר מזמן פיזרה
הצחוק הפך נהי
גהינום

למה?
לחש בשארית כוחותיו
עת נישא בידיה כמנחה
או כקורבן? שה תמים לעקידה!

אתה שיבול, אמרה
נכון.
כולם נקטפים
גם אתה, כשבבת צחוק על שפתה.

חשכתי עת הרוח אותי נשאה
כזרד נבול לגן עדן של קש.