ללא שינה הלילה מתארך,
הבהוב לבן של פנסי הרחוב,
דופק על החלון ומתגרה,
באין-כוחי לסגת לאחור.

הכרטיסן זורק קריאה לילית,
וממיינים עובדי קרון הדואר,
את ילדותי הנסה כלילית,
ומבשרת לנו "All aboard".

הופכת מנגינת הגלגלים,
לרעש הפלדה והמתכת,
הסח בין ספסלים כמו גל עלים,
ומתכנס בוואלס לעיר צוחקת.

מתחת לשולחן כף יד קטנה,
בחושך מהלכת לעברי,
ומה כבר זה הלילה נשתנה?!
רק שפת האם הופכת לעברית.

בהצטלבות נתיב ההיזכרות,
עם כביש מהיר בו מתקדם החורף,
נשכחת במהרה ההיכרות,
לקיץ שהשארנו מאחור.

נקשיב לפסיעתה של הדיילת,
עם קנקני התה במסדרון,
כמו נערת הקיץ בטיילת,
תכבוש תנועת ישבן את הקרון.

ואז רק שנינו יחד, אח קטן,
נצפה בחנויות מתעוררות,
בזחילתן של רכבות מטען,
המתרפסות על מסילות קרות.

בהיגמר פסי הייסורים,
לעיירה מושלגת נמלט,
כובדם של תרגילי האסירים,
ייפוג עם פרוץ קלילות רקדן בלט.

לקראת ה-Rendez-Vous עם העבר,
באפלת העיר דולקות ויטרינות,
הלובן של מחסום המעבר,
יופיו התם - עירום הבלרינות.

נשלחת יד ליד בדמדומים,
פן תקרר העיר ידיים אלה,
שני ילדים ברחובות הומים,
אמם צועדת בין פתיתי השלג.