הצלחתי לארגן קבוצה של ארבע נשים ללימוד משותף. חשבתי שככה
יהיה יותר בטוח. בתקופה האחרונה נאלצתי לשכב או לברוח מכל גבר
שפגשתי. הייתי עייפה.
השיעורים היו מאוד מעניינים אבל יותר מדי פעמים הרגשתי מאוד
טיפשה. נדמה לי שגם שאר הבנות הרגישו ככה, אחרת אני לא מבינה
למה מיכל הלכה לקחת שיעורי עזר באופן פרטי אצל אורן הררי. היא
סיפרה לי על זה באדישות מוחלטת, ולמרות שכמו כל דבר היום אופי
התשלום היה ידוע, אמרה שאפילו זה, כלומר הסקס, היה לא רע בכלל.
אין מה להתרגש מזה. כולנו הכרנו את זה. שום דבר לא בטוח היום.
כל פעם שאני חוזרת מהשיעור אני חייבת לרקוד. להתפרק. בדרך כלל
מוזיקת פופ, בלי אפקטים של עשן, עם בחורים עם גופיות צמודות
ומכנסי ג'ינס. כן, אני יודעת, רטרו מוחלט. פעם ניסיתי לרקוד רק
עם מוזיקה, עם הסלון הרגיל שלי. החזרתי את המועדון והבחורים
תוך דקה.

מסוכן להסתובב בשכונה של עמוס פרי, ועוד יותר מסוכן להסתובב שם
בלילה. ארבעתנו גרות באותה שכונה ונפגשות לפני שהשמש שוקעת. את
הדירה של עמוס ניתן לזהות בחושך לפי הניאונים שמקיפים אותה.
הוא השתלט על מה שהיה פעם שלט חוצות. היום כשרוצים לפרסם משהו
עושים את זה הרבה יותר מתוחכם, או שככה נדמה. אני כבר מזהה
בסרטים שאני צופה בהם את השתלות הפרסומת. בזמן האחרון למשל,
כמעט בכל מה שמוקרן אצלי בדירה משתרבבות כאילו בדרך אגב אריזות
של שוקולד שחור. זה מעצבן אותי, אז אני קונה כל סוג, רק לא את
הסוג הזה. נראה מתי הם יישברו. בכל אופן, אותו שלט חוצות
פרימיטיבי עשוי בטון מאסיבי, בעל רגל בגובה של לפחות קומה בבית
דירות, הנושאת מלבן בגובה שני בני אדם ורוחב די לא יאומן, הוא
עטף בתיבה מזכוכית שקופה לחלוטין ובצלעותיה אורות ניאון.
האורות האלה דולקים במחזוריות של עשרים שעות תאורה וחמש שעות
חושך כדי ליצור יממה שמתאימה לשעון הביולוגי של עמוס. ביום יש
הרגשה שכל העולם מסביב הוא חלק מהתיבה, בלילה מבפנים היא מוארת
קטנה וחמימה ומבחוץ רואים כל דבר שנעשה בה. כשהלילה שלו מתנגש
עם היום של כדור הארץ הוא שם רטייה על העיניים. עמוס מתנגד לכל
מה שמקובל היום מבחינת סגנון החיים, לכן כל מה שניתן לראות זה
רק שתי ספות ענקיות ושולחן קטן. אני חושבת שהתיבה שלו עדיין לא
ניזוקה מפושעים למיניהם כי היא דורשת מהם מאמץ תמורת מעט מדי.

הדירה שלי בטוחה באופן יחסי. היא אמנם קטנה בגודל, אבל
האקוסטיקה שלה מצוינת כך שלא מרגישים. אני אספנית כפייתית כמעט
של ארכיטקטורה, ריהוט ואומנות עכשוויים, ומחליפה אותם כמעט כל
יום. קשה להאמין איך אנשים חיו פעם. בדירה שלי אי אפשר לחיות
בלי עיצוב הכרחי, אחרת הייתי מרגישה שהקירות סוגרים עלי. בעשר
השנים האחרונות יצאתי מתוכה פחות מפעם בחודש. בזמן האחרון
התחלתי לחוש מחנק, למרות אוסף הדירות הוירטואליות הענקי שלי
ווסתי הטמפרטורה. כשקניתי אותה אמר לי אבא שבדיוק פה היה המקום
בו הוא למד כשהיה ילד. אז עוד למדו בבתים מיוחדים ללימודים,
אליהם היו יוצאים בבוקר וחוזרים רק בצהריים. רוב הבתים האלה
נהרסו לפני שנולדתי, והפכו לנכסי נדל"ן.
לפני שלוש שנים, במסגרת אחד משיגעונות הרטרו שלי, כמו שאמא
קוראת להם, החלטתי לנסות לחפש גבר אמיתי לחיות איתו באותה דירה
במשך שנה שלמה. חשבתי שזה לא יכול להיות שונה בהרבה מההתנסויות
הוירטואליות שלי, וגם אם כן - נראה פעם אחת איך זה לטעום מהדבר
המקורי. החזקנו מעמד שבוע וגם זה בקושי.  חזרתי למוכר ולטוב,
התפכחתי מהחלק הזה של הפנטזיות הילדותיות, אבל לא נטשתי אותן
לגמרי.  מצאתי מורה וחמש בנות ללמוד איתן אצלו. במפגש הראשון
התברר שאחת מהן הייתה מתחזה אז העפנו אותו. השנייה איבדה עניין
אחרי עשר דקות.

כשאני פוסעת ברחובות השוממים בשעות בין הערביים עם השלוש
האחרות ושואפת את האוויר המזוהם שבחוץ אני מרגישה תחושת שחרור
שלא ניתן לקבל בשום דרך אחרת. עשרים דקות ואנחנו מטפסות אל
התיבה, משתרעות על הספה לנוכח דמותו הגרוטסקית של עמוס עם
תלתליו הלבנים הארוכים, כרסו הלא הגיונית וקולו המתעגל.
לא יכולתי לזוז מרוב אימה וכעס על עצמי כשהתעוררתי לבד רק הוא
ואני. הרי הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה לי. בשביל מה ארגנתי את כל
הקבוצה? איפה כולן? המחשבות התרוצצו בולעות אחת את הקודמת לה,
עד שנמאס להן להתנגש, אז הצלחתי לקבל אוריינטציה לגבי המצב בו
אני נמצאת. ישבתי שרועה על הספה, והוא יושב זקוף ליידי.  זרועי
מונחת בחיקו, צידו כלפי, כף יד אחת מחזיקה את כף ידי הפרושה
וכף ידו השנייה מלטפת אותה חזור ולטף.