לזכר ידידי כאח לי - מיקי גילון ז"ל

גן העדן חייב להיות כאן, בערוץ הנחל היבש המוקף צוקי גרניט
אדמדמים שמחליפים את צבעם במהלך שעות היממה. זה חייב להיות כאן
במקום בו יעלי הפרא אוהבים לקחת פסק זמן מיראת האדם בה הם
נתונים ובאים לשתות משלולית הביוב שמצטברת מאחורי שירותי
הבנות. לפחות פעמיים ביום שימי מברך על מזלו הטוב שהביא אותו
למקום הצחיח הזה, לפרוזדור הרוחות החמות התקוע בלב הכלום.

להר ממערב לערוץ שבו שוכן הבסיס, קראו החברה הר יהושפט. מולו
במזרח התנשא הר אמיתי מפלצת אימתנית שבראשה תקועה אנטנה שנראתה
כמו סולם מתכת גבוה. היה לו שם במפה, אך איש לא זכר אותו
וכינויו כמובן "הר האנטנה". לגבעות משני צידי הערוץ לא היה שם,
אך הצוק המחודד שהתנשא מאחורי בונקר הקשר לגובה מרשים של כ 15
מטר ונראה כמו אצבע מתארכת אין סופית - נקרא בפי כל בשם המכובד
מאד "הר השמוק".

כששימי הגיע לכאן בפעם הראשונה, ארכה לו כמעט חצי שעה, לעלות
עד סמוך לראש הצוק, יותר כבר לא העז. כחודש לאחר שעמד בגבורה
במבחני הכניסה של החברה המחוספסים ומאד לא חברותיים, הוא עשה
זאת בתוך חמש דקות, עם סנדלי אצבע ואף התיישב  בלי פחד על
השפיץ של השמוק.

ביום הראשון שהגיע לבסיס, לא נמצאה לו מיטה וכפתרון זמני,
הכניסו אותו לחדר הקשרים שיצאו לטיול בקניון האדום. לאחר הדרך
הארוכה שעשה ותלאותיה, הוא שקע מיד  בשינה עמוקה שממנה התעורר
רק כדי למצוא את עצמו שרוע על הרצפה בתרבוכת חפציו ומהומת
אלוהים. הקשרים חזרו מהטיול והמיטה עליה שכב היתה שייכת ליוסי
הטכנאי שהיה הפה הגדול וראש הקנוניה.

הארוע הלילי לא העכיר את מצב רוחו של שימי כשהתעורר בבוקר עם
ציוץ הסלעיות לאורה של השמש חסרת הרחמים השוטפת את הערוץ לכל
אורכו. איזה מזל - חשב שימי - השוודי הגבוה, לא יכול היה לשאת
את הבושה שנפלה עליו כשהתברר לו שעל פי פקודות מטכ"ל  אינו
יכול להמשיך לכלוא אותי. מאחר והוא בעצמו, דחה את המעצר ושחרר
אותי לחופשה חקלאית דחופה עקב מחלת אבי. אז אחרי מספר ימי
חושבים, התעשת השבדי (שהיה כמובן הודי ונמוך) והחליט להגלות
אותי למקום המופלא הזה.

שימי יורד לאפסנאות להחליף בגדי עבודה. עלמה שחרחורת דקיקה,
מביטה בו בעיניים גדולות ועצובות כעיני אוח, ממוקמות מעל אף
נשרי, כאלה עיניים לא ראה שימי מעודו. במעין בושה ורכות יתרה,
היא מבקשת אותו למלא את פרטיו האישיים ומשלימה את פעולת
ההחלפה. אהובה דרור קוראים לה ועיניה הגדולות הרטובות ילוו
אותו עכשיו לכל מקום שילך, עדיין מוטרד מפרשיות אישיות שטרם
הסתיימו. הוא יפגוש אותה בחדר האוכל, במפגשי חברים ובשק"ם.
תמיד עם אותו שקט ממתין ודרוך שנשקף מעיניה האגמיות החומות.

אחרי מספר שבועות במקום, שימי כבר בקיא וותיק. החברה הנוראיים
מתגלים כחברותיים. החיים בסוף העולם נראים פשוטים ומפנקים. את
העבודה המעטה שיש לעשות, אפשר לעשות בלילה ובבוקר יורדים עם
קומנדקר או ברגל למפרץ שלמה המשתרע במרחק של כששה ק"מ מהמקום.


ברכה גדולה יש לו למקום - אין צורך להסתובב עם מדים, בגד ים
וסנדלי אצבע הם רק סמל לרוח החופש הגדולה שמנשבת מעל המקום.
שום דבר לא יכול להעיב על כך אפילו לא המבט המלנכולי התכלכל
הרעב של רבינוביץ (ניב), קצין השלישות שמשקף רשע מורשתי עמוק -
משל היה צאצאו של הזאב מסיפורי האחים גרים המחפש דיירים ל"מלון
אלברט" (מיתחם מ"צ הנמצא בקצה העיר ומשמש גם כמקום מעצר ומחנה
עבודה לשפוטי הבסיס).

על שפת הים, שימי משתרע בין טבילה לטבילה, באמבטית שמש אין
סופית שהופכת את עורו אדמדם כצבעו של סרטן שלוק. בשעה עשר - על
פי מיקום השמש, הוא מדלג יחף על החצץ החם לשקמית כדי לבלוס
לחמניה עם נקניקיה וחרדל ובקבוק פפ (מין בירה שחורה) - זיווג
שקמי ידוע. בשעה 12:00 כבר מתחיל לזחול למעלה בדרך כלל עם אחד
האלחוטנים או עם מיקי המק"שניק. אם יש מזל, תופשים טרמפ עם
קומנדקר הדואר ליד "מלון אלברט"  וגם אם אין, לא נורא. לזמן
אין משמעות רבה וגם שעון הבר מצווה שעל ידו של שימי, לא תורם
במיוחד לשיפור המצב.

שימי כבר מסודר באחד הצריפים, אך למעשה חייו משופרים בהרבה,
שכן הוא יכול היה לישון בחדר הכ"ס, בו הוא עבד ואכן, רוב חפציו
מוקמו שם והוא הגיח ממנו רק כאשר תחושת הרעב אחזה בו או
כשמכשיר הטלפרינטר החל לקפץ.

במיתחם הקשר, משמש מכשיר הטלפרינטר כלי תעבורה עיקרי למברקים
מוצפנים. הללו מוצאים מחדר הכ"ס בסרטים צהובים מנוקבים ונשלחים
אחר כבוד לפיקוד כדי שיופצו ממנו לכל הכתובות. לתעבורת המברקים
יש תכונה מוזרה. במשך היום טפטוף קל שהולך ומתגבר לקראת השעה
17:00. בשעה 23:00 מתחיל מכשיר הטלפרינטר לרקוד ללא הפוגה -
כמו מכונת כביסה מקולקלת. בשעה כזו כבר אין מי שיפעיל את
המכונה הרעבה ושימי עושה זאת בעצמו. מולו מן הפיקוד, מאשרת את
המברק, מישהי  חדשה המזדהה בראשי תיבות: א.צ. . מתפתח משהו לא
פורמלי שבעתיד יקראו לו נכדיו - צ'ט. ההליך הזה מתחזק בימים
הבאים ונוצר קשר חברות בין שימי לבין הנערה ששמה מסתבר אהובה
צליל. במהלך החודשים הבאים, הקשר הלך והתהדק ולאחר ששימי עלה
לפיקוד מספר פעמים ונפגש עם אהובה שהתגלתה כעלמה בת למייסדי נס
ציונה - זהובת שיער וצחקנית. שימי גילה את עצמו מסובך בקשר
רומנטי עד שרשי אזניו. הלילות במיתחם הקשר כבר לא שעממו. מכשיר
הטלפרינטר מחה, צעק ורגש, גלילי ניר רבים סיימו חייהם בפחי
האשפה ושיחות האצבע נמשכו לילות שלמים.

יום חמישי היום, משה כהן, קיקלופ מקומט גבות בעל עיניים נפוחות
קבע, בנו של קבלן עשיר מרמת גן שאיש לא יודע מה תפקידו בכוח
המדברי, עושה מסיבת שחרור וכולם מצטווים להגיע. יהיו משקאות
ויהיה אחלה. בכלל למקומות כאלה מתנקזות דמויות מוזרות להפליא.
יציאה הביתה, מתאפשרת רק פעם בחצי שנה ומתבצעת במטוסי "נורד"
שמשמשים להטסת צנחנים. אין בהם מושבים, אלא רק רצועות בד
מתוחות שנקראות ספסלים. במקום הזה שבו כולם נטחנים ומתערבים זה
בזה, יש די הרבה אנשים שלא רוצים לצאת הביתה אחרי חצי שנה והם
מעדיפים להשאר בגן העדן המדברי, בו הם מרגישים הרבה יותר טוב,
רחוקים מבעיות של בתים הרוסים וחיים דפוקים. ישנו סמל טחוביץ
הירושלמי (ששימי זוכר את חברו ששכב מיטה על ידו בטירונות). הוא
אחראי על מיתחם הקשר ומחזר במרץ, כמו כולם אחרי שוש פיקס
האלחוטנית ממיסת הלב שתחת מרותו. בהמשך עוד תתגלה חשיבותה  של
מרות זו.

נמצאים כאן גם מנגמי משכונת מרמורק שלא מדבר עם שרעבי משכונת
שעריים שמגדל ג'וקים בצנצנת ולא מדבר עם ידיד הנהג מכרם
התימנים, קיסקוס הראשלצי, בני אלטמן הזרוק מתל אביב, שהקים
לעצמו מיני משפחה עם נורית קיגן, מיקי המק"שניק הצולע אלוף
החמשירים ואילנה בת זוגו האינטנסיבית, דדו - הקוון השמנמן
הצוחק מדימונה, ציפי שעברה ניתוח הפלה ודודו אלימלך שאשם בכך,
אברהם היווני הבלונדי (שהחליף את יוסי הטכנאי העצבני) מרח'
הירקון - חברו הטוב של שימי, משה ברנשטיין התמהוני, שברח
משכונת נטורי קרתא ואין לו לאן לחזור, אהובה עם העיניים
הבוכיות, י. שביט, (בעתיד פרופסור באוניברסיטת ת"א) שאוהב
להתרועע רק עם עצמו ואלי, הימני מרעננה שמחזר בהצלחה לא מבוטלת
אחר לינדה החובשת הפולניה הצהבהבה וחוסך את משכורתו הצבאית (18
לירות לחודש) כדי להשקיע במוסך ענק שיבנה יום אחד בבאר שבע
עבור ילדיהם.

כל החבורה התמהונית הזו מגיעה למסיבה של משה כהן. אפילו שימי
לוגם רבע בקבוק ברנדי 777 (שאז נקרא קוניאק) ומרביץ 2-3 בירות
- מי זוכר. בשעה עשר בערב, מתמוטט טחוביץ הסמל, מקיא את נשמתו
וצונח לשינה עמוקה כמו צמח. החברה מתפזרים לכל מיני כיוונים
ושימי - חצי מטושטש - מרגיש שמישהו מושך אותו בבית שחיו. אברהם
היווני ואהובה דרור ננעלים משני צדדיו ומובילים אותו במעלה
הערוץ. שימי כושל בצעדיו ונכנס לכל מהמורה בשביל, מגיע לבסוף
לאחד הצריפים שם הוא מזהה את עצמו על מיטה מכוסה בשמיכה צבאית
דוקרנית. ממולו הוא מבחין בחשיכה בגוש חשוד מתנועע מעל מיטתה
של כרמלה הפקידה. לצידו אהובה, תומכת בו ישוב למחצה. היווני
נעלם. הוא מחבק אותה בגמלוניות דובית, מנסה לשוא להתמודד עם
אחד מכפתורי חולצתה הלבנה המבהיקה בחושך. הוא מחליק את פניו על
פניה למפגש אפים קצר, ממשש את גופה המתוח וממקם את ידיו מתחת
לקרסי החזיה שעל גבה החמים. הנה מגיע הרגע החשוב, אך שימי נכשל
במשימה. הוא מלטף את אהובה בידים מרחפות חסרות כיוון וצונח
לשינה עמוקה לא לפני שהוא כאילו שומע צווחה מכיוון המיטה של
כרמלה.

דקירה חשודה בגבו מעירה את שימי. הוא שרוע פרקדן לאורך המיטה
ומעליו מתנשא צילה של אהובה והיא מתנועעת בקצב איטי מתמשך. כל
גיד בגופו נשאב לנקודה אחת, מכאיבה ולוחצת והיא חותרת בו
וחותרת וזרמי חשמל עוברים בגפיו מנמללים את כפות ידיו וקצות
רגליו המשתעבדים לאותו מרכז דאוב מתוח שמזדקר ומתמתח ונשאב
ועולה ועולה, עד שמתפרץ וגועש וניתז בליווי תחושת התכווצות
חוזרת ונשנית כאילו אין לה סוף, אין לה סוף. סוף


פרק מתוך "זכרונות בצבע זית"  
נכתב עבור סדנה 46
12/8/04