כמו כל אגדה, גם אם היא מודרנית, אתחיל אותה במילות הקסם פעם
אחת.

אז פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים, גר לו בעיירה קטנה בחור צעיר
ויפה טוהר. החיים בעיירה היו קשים מנשוא. מגפות, שפקדו אותה,
הפילו בה חללים. פלישות של אויבים מעבר לגבול בשילוב של בצורת,
שאחריה הגיחו סופות, הצליחו לשסע את רוחם של בני הכפר והם
הסתובבו כאובים ומדוכדכים. ארוחות הערב עברו עליהם בשתיקה וגם
בימי שישי, עת היו מתאספות המשפחות לקפה של אחרי הארוחה, אפשר
היה לשמוע רק קיטורים וטענות ומענות על הכל: על השלטון, על מזג
האוויר, על הגורל ועל ששום דבר כבר לא יכול להיות טוב ולא יהיה
יותר טוב.

האנשים סיפרו אחד לשני בלחש, כי פעם, לפני שנים, היה טוב. ועוד
סיפרו האנשים בקנאה לא מוסווית שיש מקום אחד, "כפר האושר" שמו,
שבו החיים עדיין טובים, השמש שם תמיד זורחת, הציפורים מצייצות,
איש לא מת, רק חבל שהכפר הזה רחוק ומקומו נמחק ממפת הארצות
והכבישים.

הבחור הצעיר שלנו, שכוחו במותניו ועדיין לא דבק בו חיידק
הדכדכנות והמסכנות, החליט לעשות מעשה. קם באישון לילה, לקח עמו
צידה ויצא למסע. הלך הנער ימים רבים, בגדיו התפוררו, סנדליו
נקרעו, אבל הוא החליט שלא מוותרים, לא חוזרים הביתה ללא
מטענים.

בוקר אחד, עת הרים עיניו מרגבי האדמה הכהים, ראה במרחק כפר
ציורי כמו באגדות, גגות אדומים טובלים בגינות פרחים ועצים.
אזניו קלטו ציוץ ציפורים, משתרגים בצחקוקי ילדים. הבין הבחור
שהגיע למחוז חפצו. מיהר ונכנס לכפר, והנה לפניו אישה קשישה
ישובה תחת עץ ובוררת אורז.

"האם זהו כפר האושר?" שאל בהתרגשות.
"אכן-אכן, בחור צעיר, זהו כפר האושר." הנידה האישה ראשה.
"ומה הסיבה שאתם כל כך מאושרים? האם אין לכם מגפות, האם ילדיכם
אינם מתים? האם אין לכם מלחמות?"
"ודאי- ודאי שגם אצלנו מתים אנשים, וגם בנו פוגעות מגפות וגם
אצלנו יש בצורת מעת לעת וגם שיטפונות, ירחמו האלים."
"ובכל זאת אתם מאושרים?"
"ודאי- ודאי שאנחנו מאושרים."
"ואולי תגידי לי, אישה טובה, איך זה קורה, מהו סוד הקסם המופלא
שנפל בחלקכם, כיצד אתם מצליחים לשמור על מפלס האושר נוכח
הצרות?"
חייכה האישה וחיוכה ממתיק סוד, "אין כאן שום פלא ולא נפל עלינו
בור של שומן או של נפט, ואין כאן אף לא קסם אחד. כל כך פשוט
שבא לבכות. פשוט אצלנו בשוק אפשר לקנות זרעי אושר וכל מי שיש
לו, הופך מיד להיות מאושר."
"לבטח הם מאוד יקרים, זרעי האושר שלכם. חבל, הייתי שמח לקנות
כמה ולהביא גם כמה הביתה למשפחתי." הגיב העלם ובלבו חשב, אה,
מסוממים החברה האלה, זרעים יש להם בראש. טוב, גם זה יכול להיות
פתרון.

"אלה לא הזרעים מהסוג שאתה מדמיין," מחייכת האישה, "וגם לא
עולים הרבה. כל שאתה צריך הוא להגיד בבקשה, תן לי כמה זרעי
אושר ולחייך אל המוכר, ואחרי שתקבל את זרעיו- לומר לו תודה."
"את צוחקת ממני, רק להגיד בבקשה ותודה?"
"ודאי-ודאי," ממשיכה לחייך האישה, "אם אתה רוצה זרעי אושר,
עליך רק ללחוש בבקשה ותודה ולחייך. אתה רוצה זרעי אושר? הנה,
יש לי כמה שתרצה."
אמר הנער בבקשה ותודה, הושיט הנער כפותיו, ומיד חש כיצד האושר
מתפשט בגופו וממלא את עצמותיו שירה.
"נהדר," אמר בקול רם, "תודה, תודה, אישה טובה, באמת תודה.
עכשיו אוכל להביא את האושר גם לבני כפרי."

"לא כל כך מהר. אינני בטוחה," לוחשת האישה וקולה מעמיק. "זרעי
האושר פעילים רק בכפר שלנו. ברגע שתצא את הכפר, יפוג כוחם
ויתפוגג והיה כלא היה."
"ולמה הדבר הוא כך?" שואל הנער ועיניו כלות.
"פשוט מאוד, האושר מתרבה ופעיל רק בסביבה מאושרת. כי האושר
מדבק, ממש כמו הדכדכת. ובסביבה עצובה לא תצליח אתה לבדך. "
"אז מה אעשה? כל כך רציתי להביא את האושר לבני כפרי. אצלכם
אולי טוב ונעים, חממה אמיתית, אבל אני מתגעגע ורוצה לשוב
הביתה."

יש לנער שלנו כמה ברירות. הוא יכול להחליט להישאר בכפר, הוא
יכול אולי לגייס כמה נערים ונערות מבנות הכפר, שישובו עמו
הביתה. הוא יכול לחזור ריק ונקי מנכסים ולהותיר את האושר
מאחוריו.

ואולי יש עוד כמה אופציות, שנעלמו מעיניי, ואם למי מכם יש הצעה
מפתה כיצד להרבות את האושר, גם זה שלי, שימהר למסור לי את
המתכון המתקן ואל נא יתעצל, כי השנה החדשה בפתח ואני זקוקה
למירשם כאוויר לנשימה.