הוא אהב אותה והיא לא ידעה. הוא ידע שהוא אוהב אותה, והיא לא
אהבה אותו. הוא רצה אותה כל כך, הוא היה מוכן להניח לפניה את
מגש החיים שעליו נמצא ליבו מונח ופועם. פועם כמו נשימותיה
המהירות. היא רעדה, היא הפילה את ראשה על כתפו. היא כיסתה את
עיניה. היא נגע לו ביד נגיעה קרה, הוא ידה שזה כבר אבוד. הוא
בחן את פניה החלקות.
היא ליטפה לו את הצוואר, ליטוף מאולץ. היא נישקה לו את הצוואר,
והם שמעו את השיר שלהם. הם נצמדו אחד לשנייה ושתקו. הלילה היה
קר והרוח ליטפה את עלי העץ העצובים, כשאר עליו נזלו מענפיו כמו
דמעותיו שזלגו על כתיפה, היא חיבקה אותו חזק והיא בכתה, הוא
נישק אותה במרירות, ורקדו לצלילי הלילה. הם ירדו לאט על הדשא
הרחב, הוא הפנה את ראשה לראשו הסתכל לה בעיניים הם נראו כמפל
שחרחר, כשאר כתמי האיפור ירדו מעיניה כמו הערפל שירד אותו לילה
על הפארק האפלולי, לא ראו את האור רק את החושך המאיים של שנת
93. כשאר מידה נשמט המכתב, נצבע הוא בכתמי רטיבות קטנטנים
מהגשם כך חשב, והבין שאלה דמעותיה הן שזלגו על המכתב, הוא אמור
לדעת שככה זה יגמר, שהרגע הזה לא יחזור, כשאר התכרבלו אחד
בשנייה. המשיך ללטפה והיא בכתה, בכי פלסטי, בכי שרק החומרניות
שלו יכל לייצר, הוא רצה לבכות עוד ולהתקפל לתוך הקונכייה שממנה
יצא כבר מזמן היא משכה אותו החוצה מתוך האפלוליות בנשיקה
צורמנית ומרירה מעולה בעצבות, וידיה הקרירות כיסו את עורפו
החמים, התנשקו ודמעותיה המשיכו ללזוג על עורפו, ודמעותיו זלגו
על פניה, מחוייך אך מריר כשאר ידע שזה נגמר.
היא עצרה את הנשיקה, והיא הסתכלה בעיניו והסתכלה בעיניו כמו
הפעם הראשונה שנפגשו עצובות ובוכות, היא מסתכלת לתוך נשמתו
כשאר היא לא ידעה שאחרי כל כך הרבה שנים לבד הוא נשאר בפחד
הגדול שממנו כבר לא יוכל לצאת וכך הורידה באיטיות מצמררת את
ידיה מעורפו ונשקה למצחו, ופנתה לחושך המרפא ושוב הוא נשאר
לבד.