החזאים הודיעו כי צפוי מזג אוויר סוער. באמצע הקיץ - סופה.
הכיצד? הנשתבשה דעתם עליהם? עיני נישאו מעלה, בוחנות היטב את
שמי הקיץ הבהירים. אין כל זכר לסופה מתקרבת, רק עננה בודדה
משייטת לה בנחת ובשלווה באמצע השמיים. אור שמש מסנוור לפתע את
עיני עד כדי דמעות. אני מכסה עליהן בידי, אך האור עודנו חודר
מבעד לאצבעות וצורבן. כשגבי מופנה אל השמש אני שב אל המבצר
ממנו באתי. השומרים נעמדים דום בראותם את דמותי הקרבה למרחוק.
אני חולף על פניהם ללא אומר. כבר בירכתים לשלום פעמים רבות והם
בשלהם - דום פניהם כדום גופם. פסלי ברונזה יכלו לשמש להם
כתחליף.
  אצל שולחן הכתיבה שבחדר העבודה שוקד הייתי על מכתב התנצלות
לאחד מאורחיי הרבים, שהגיע מרחוק במטרה לראותני ונפלו פניו
כששמע כי נמצא אני בעוד אחד ממסעותיי התכופים. ביד יציבה
ודייקנית חתמתי את שמי בתחתית העמוד, אך דבר מה הפריע את
עבודתי ושיבש את הכתוב. עצמתי עיני בייאוש בראותי את הדיו
השחור המרוח על גבי המגילה הזהובה, שזה עתה עמדה להשלח.
  כשפקחתי את עיניי, הופתעתי מאוד בראותי כי חלון הסורגים
הכבד, שלא הוזז ממקומו זה שנים לא מעטות, ניצב עתה פתוח
לרווחה. רוח פרצים חדרה בעדו ופיזרה את ניירותי לכל עבר. קמתי
ממושבי נדהם - החזאים צדקו. אכן, השמים שינו את פניהם מקצה
לקצה. עד האופק הרחוק ניתן היה לראות עננים אפורים, עבי כרס,
מתקדמים במהירות מדהימה לעבר המבצר. השמים קדרו, ובנוסף לרוח
החזקה, החל הגשם יורד. תחילה אט, אט, כמזהיר מפני הצפוי לקרות;
אחר התחזק והקיש במלוא עוצמתו על דלתות המבצר, כמבקש לפרוץ
פנימה. אך בקושי הצלחתי לסגור ולנעול את החלון על בריחו.
  זמן רב כלוא הייתי במבצרי, מסתובב בכל החדרים רחבי הידיים,
סוקר כל פינה. לבדי הייתי במבצר הגדול כבבית כלא בעל שני שומרי
ברונזה גברתנים ומספר מועט של משרתים ומשרתות - אף אחד שאוכל
להעביר עמו את זמני בנעימים.
  עד אשר פגשתי במלאך.
  החדר כולו זרח באור בוהק ומסנוור. הוא ריחף בחלל החדר והפיץ
באוויר ריח מתקתק. כנפיו לבנות וצחורות כמשי, תווי פניו
עדינים, מבטו שליו ומרגיע. נעים היה להתבונן בו. הוא רפרף
בכנפיו וניצוצות התפזרו לכל עבר. לא הוצאתי הגה מפי, רק עמדתי
והתבוננתי בו בסקרנות. מעולם לפני כן לא נגלה לעיניי מלאך.
אמנם שמעתי סיפורים ומעשיות על אודות אותם יצורים מופלאים, אך
מראה יצור נדיר זה האפיל על כל אלה.
  כשעזבני המלאך דרך אחד מחלונות המבצר, נעלמה הסופה כלא
היתה. אף לא סימן וזכר לשמים הקודרים. החלון ממנו יצא המלאך צר
היה, ועל כן היה עליו להדחק דרכו אל המרחב הפתוח. נוצה לבנה
שנתקעה בסורגים נתלשה מכנפו השמאלית. איני חושב שחש בכאב, משום
שכאשר הסתובב במטרה לשחרר את כנפו, היה מבטו שליו. החשבתי זאת
כמתנת פרידה.
  את הנוצה לקחתי בעדינות רבה בידי אל חדר העבודה. לפתע
הבחנתי באיגרת הבלתי גמורה שרועה על הרצפה בפינת החדר. הרמתיה,
ומבלי לחשוב פעמיים, טבלתי את נוצת המלאך הצחורה בדיו השחור
ותיקנתי את חתימתי. התיקון היה מושלם. הדיו שנמרח קודם לכן
נעלם ונמוג.
  ליבי הלם במהירות בזוכרי לפתע אגדה נושנה, המספרת כיצד
נוצרים המלאכים. טרוף של שמחה אחזני בחושבי על יצירת מלאך משלי
- דם מדמי ובשר מבשרי. אוהבו כפי שלא אהבתי יצור מעודי ואבלה
עמו את שארית חיי, לא עוד בבדידות במבצרי הקר.
  ניגשתי למלאכה מיד. ניקיתי ביסודיות את הדיו מן הנוצה הלבנה
והרמתיה גבוה מעל לראשי. עצמתי את עיניי ודימיתי בנפשי מלאך
נדיר ביופיו. אחר דקרתי את אצבעי בקצהו החד של הנוצה והשלכתיה
בעדינות מבעד לאחד מחלונות המבצר. מיד בהרפי מן הנוצה, מיהרתי
מטה להקביל את פני אורחי. חלפתי בריצה על פני שני השומרים
המופתעים, האטתי את צעדיי ולבסוף נעצרתי מעל לדמות מלאכית
חלומית. מלאך צעיר שכב לרגליי, כדרך שדימיתיו, אך דבר מה היה
שלא כשורה. הוא נראה היה חיוור וחלוש, וזוהרו דעך מרגע לרגע.
כנראה מפאת מגע הדיו בנוצותיו הצחורות. הרמתיו בזרועותי
ונשאתיו אל מבצרי.
  בחדר העבודה לא נמצא לו כל מרפא. נוצותיו השחירו ופניו
התעוותו בכאב. אין נורא מלראות מלאך בסבלו. דם מדמי היה אותו
מלאך. סבלתי אף אני. אצבעי שנדקרה השחירה, ולא עבר זמן בטרם
כהו גם עיניי.
  התעוררתי במקום מופלא. אור מסנוור ומוכר הקדים את פניי
בחום. לא יכולתי שלא לחייך בראותי את המלאך הקטן שיצרתי, כולו
זוהר מתמיד, מעופף מול עיניי בחדווה. הרגשתי, לראשונה בחיי,
כאב לבן שזה עתה למד לעוף. גאה ומאושר פרשתי אף אני את כנפיי
והמראתי מעלה בחברת בני יחידי.