זאת תמיד את. גם כשאת לא מוצאת את המפתחות וצריכה להניח את כל
הכבודה שלך על המדרכה, באמצע הרחוב. גם כשאת רצה במעלה
המדרגות, נכנסת אחוזת טירוף אל המטבח, מחפשת משהו לשתות, כמה
שיותר חריף. זאת עדיין את כשאת מוזגת ברנדי גרוע לספל זכוכית
כחול ומוסיפה בחוסר טעם משווע קוביות קרח בצורת כוכבים שהגיעו
למקפיא שלך בדרך לא ברורה. גם כשאת מוזגת מים לתוך כוס בירה,
ושותה לגימה מכאן, לגימה מכאן, את עדיין עצמך ובשרך. וגם
כשנגמר המשקה, ופתאום את נורא רוצה לנגן את ד'אטס אנטרטיינמנט
משום מקום, או להתחיל לקרוא את לוליטה בפעם המליון מעמוד מאה
חמישים ושניים, או לצבוע בצבעי פסטל את טלפון החוגה הישן,
שמצאת בשלוש בלילה בבוגרשוב, כשהלכת עם שירה או לסדר את החדר
או לכתוב או לעשות שיעורים במבוא להסתברות, כי זה כבר הופך
להיות חסר טעם אם כל פעם את מעתיקה בזמן ההרצאה של צירלסון או
להתקשר לאקס שלך מגיל שבע עשרה, זה שלא היה לכם על מה לדבר אף
פעם אבל בכל זאת נשארתם יחד יותר משנה, סתם כדי לראות מה שלומו
ואם הטלפון שלו עדיין מעודכן או לזרוק זרעי מריחואנה מהחלון,
אל הגינה הציבורית שלמטה, כי למה לא באמת או לאכול משהו (את
מתה מרעב כבר שבוע) או לקפוץ בעצמך מהחלון כדי לראות אם
גרוויטציה פועלת גם במצבי לחץ. המון דברים את יכולה לעשות אבל
מותק, זאת תמיד את. ואין לך לאן לברוח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.