[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בנצי כלבת
/
שחיטה כשרה

נסו לדמיין אותי יושב ומקיז דם על מחברת.
כמו שיכור שכבר אין לו מה להקיא יותר ורק הגוף מתעוות מעל
האסלה, היד שלי רועדת בטריפ רע מעל המחברת הישנה וכלום כבר לא
יוצא.
אם הייתי נקבה הייתי יכול לכתוב על איזו לסבית וזה היה יוצא
אמין. אני יכול גם לכתוב על הילד המושלם שבא ממשפחה מושלמת ולא
חסר להם כלום שיום אחד הולך וחותך את הורידים, או רוצח מישהו
או משהו כזה. סיפור שהיה מזעזע את כולם אם לא היו כבר אלף כאלה
ואפשר היה לחזות את הסוף מקילומטר. שמעתי שזה הולך חזק בבמה
חדשה.
יכולתי לכתוב פופ. אני בטוח בכך. אני בטוח בכך עד כדי כך
שמעולם לא ניסיתי, ככה שאני לא באמת יודע.
כי כולנו דומים. כל הילדים האבודים שמסתכלים לצדדים ונמלטים
לכתוב/לנגן/לצייר/לעשן סמים.
כבר אין הבדל. כולנו מרגישים מאוד מיוחדים ביושבנו לבד על החוף
מתמלאים בהשראה.
כותבים על האחת/האחד/הרגע ששינה את חיינו במבט לאחור כי זה כבר
התפספס וכל מה שנותר לנו זה הזיכרונות/הצלקות/המחברת המזוינת
הזאת, שכשעניינים נעשים באמת, אבל באמת רעים, היא גורמת לי
להרגיש שבאמת אין לי דבר מלבדה. והעצוב בכל הסיפור הוא שאני
באמת חושב שאין לכם מושג על מה אני מדבר. כי אני מיוחד ואתם
לא. פחח.
ניסיתם פעם להיות עייפים? עייפים באמת. החרא בזה זה לא שאין
זמן לעשות את כל מה שמרגיע אתכם. החשק יוצא. וכשזה קורה כבר
אין לאן לברוח ואז אפשר רק לשכב על החוף, ולבהות בגלים ולהרגיש
איך הראש פלקט. ריק. ולרצות לחתוך את הוורידים, או לרצוח מישהו
בלי סיבה, למרות שאתה ילד טוב, ממשפחה טובה שלא חסר להם כלום.
כולנו דומים. אני מתחיל להזות כתמי דם כהה נושרות ונמרחות על
הדף החלק שמולי.
הראש ריק. כבר אין מה להקיא. האחיזה המטורפת שלי שוברת את העט
לשניים ודם מתערבב עם הדיו הנוזל, הכהה..
שמעתי שכת השטן עושים את זה כל הזמן. שיו. מטורפים אלה. בטח גם
הם אוהבים לכתוב.
יהושוע קורא לי.  החושך עטף אותי בלי ששמתי לב.



קורא וקורא ויהושוע עדיין לא יהיה שם כשאני אפתח את הדלת.
פעם היינו הולכים על מסילת פסי הרכבת שלאורך החוף שחותכת את
המדינה מנהרייה דרך חיפה וקיסריה ועד לתל אביב המזוהמת. היינו
שותקים אני ויהושוע, מרגישים את רעד המסילות כשעוד רכבת הייתה
מתפרצת ומתקרבת ממרחק. הוא נולד למשפחה של חוזרים בתשובה
ובאיזשהו שלב ברח מהבית. בשנתיים האלה שפרץ כל קוד מוסרי, עד
שחזר בעצמו בתשובה והפך לדתי קיצוני, אני חושב שהוא ראה כבר
הכל.
הייתי רוצה להיות יותר כמוהו, בגלל שאת השקט הנפשי שלו הוא כבר
הרוויח, ואני, כל כך הרבה זמן אחרי שנפרדו דרכינו, עדיין רודף
אחרי שלי ברחבי כל עיר פלסטינית אליה שולחים אותי. אני פותח את
הדלת ויוצא החוצה, לבהות בשמש. כמה חם היום. השמש מסנוורת אותי
ואני לא רואה את האבן שעושה את דרכה בקשת נינוחה בשמיים
ומתרסקת לי בלחי.

"תיכנס כבר, אידיוט!" מישהו צועק עליי.
לוקח לי שנייה להתאפס על איפה אני נמצא ואז אני זורק את עצמי
לתוך הג'יפ.
הדם זורם בקילוחים איטיים מהחתך בראשי ומטפטף למטה. הוא כהה,
הדם. מזכיר לי דיו.
"מה לעזאזל עשית שם?" צועקים עליי. חיפשתי מישהו, אני ממלמל,
לא מישהו... משהו...מה?
הכאב הפיזי מנקז את כל המערבולת בראשי, ממקד אותו בחתך, והוא
נוזל, עם הדיו, ממני והלאה.
סחרחורת ממלאת אותי, ותוך כדי מלמול אני מניח את ראשי - רק
לרגע לנוח - על שמשת הג'יפ הממוגן.
האבנים הנוחתות עלינו פוגעות במתכת בצליל קר, מונוטוני. הקצב
נמתח לחלומי.

אני ויהושוע משחקים פינג-פונג.
אף אחד מאתנו לא מתאמץ לנצח. פשוט מתמסרים. מתמסרים לשקט
סביבנו, לקצב המרגיע של הכדור הפוגע במטקה, ובשולחן. ואז שוב
בשולחן, ושוב במטקה. יכולתי להישאר כך לנצח, אני חושב. רגוע,
ריק מתוכן.
אני לא רוצה לכתוב.
"בוא ניסע לכינרת," הוא אומר. אבל שבת היום. אסור.
"כוס אמק אסור. תביא ת'מפתחות. מאסור לא לומדים כלום." הוא
צוחק. קשה לי שלא להסכים אתו.
יורדים לכינרת. ואולי לפסי הרכבת. יהושוע נוהג בירידות של רמת
הגולן. הנוף בצדדים תמיד ממלא אותי השראה. יהושוע אף פעם לא
מסתכל לצדדים. הוא לא צריך אותה. הוא גם לא עוצר טרמפים
לתלמידי הישיבות שמחכים שם כל הזמן. שיתגייסו, קיבינימט. הוא
שוב צוחק, ואני משעין את ראשי על כרית המושב. שלווה.

אני מרים את הראש מזוג השדיים הנהדרים עליהם נרדמתי.
יש בחורה עירומה במיטתי, ישנה ואפילו קצת נוחרת. מה הולך פה?
מרית?  מה היא עושה פה?
אני עובר במבט על הגוף שלה. תמיד תהיתי איך תיראה עירומה. זה
לא אומר שרציתי לדעת.
לא רע האמת. שדיים גדולים, קצת מלאה מידי לטעמי.  נקודות חן
מעטרות את גבה הרחב ושערה השחור הקצר נדבק באגלי זיעה קטנים
לפניה, המעוטרים בנזם טבעת בין נחיריה. אני קם והולך לשטוף
פנים. סחרחורת תוקפת אותי בקומי. כוס אמק הלחץ דם הנמוך שלי.
אני ניגש לכיור ושוטף פנים. חשוך פה. מרים את מבטי למראה, אני
רואה כתם  שחור כהה ונוטף על הלחי.
מה הולך פה? אני מנסה לנגב אותו עם גב ידי.
לזוועתי אני מגלה במראה שמרחתי חצי מפני על גב היד ונשארה שם
רק מין עיסה מוזרה בצבע דיו.
אני צועק ומנסה לפתוח שוב את הברז אבל מגלה שידי התחילה לנזול
לאט לתוך הכיור ולביוב.
נואש, אני מנסה לחסום את פתח הכיור עם ידי השנייה ונכשל, עת
מתחילה גם ידי השנייה לאבד את צורתה.
קול מוזר מגיע לאוזניי. היא קוראת לי? לא קוראים לי יהושוע!
הקול מתערבב. נשמע יותר כמו געיית פרה.
אני מועד לאחור ונשפך על הרצפה לתוך שלולית גדולה של כלום.

"תורידו לו את הקסדה! מהר, נראה לי שהוא-"

יהושוע עומד לצדי. בדיוק התווכחנו. על מה? אה, כן.
הוא אמר לי שאני לא יודע איך להתייחס לבני אדם ושאני אדיש לכאב
שלהם, ובגלל זה גם אין לי סיכוי למצוא את השקט שאני מחפש
דרכם.
מילים גדולות להסביר למה אין לי חברה, אני צוחק. אבל הוא בלהט
הדתי המטיף שלו, ממשיך.
אתה מנסה להשיג משהו ממישהו, אבל לא איכפת לך מה קורה לו
בתהליך, וככה אתה מאבד אותו.
זה כמו לאכול בשר פרה שלא נשחטה שחיטה כשרה - היא סבלה במותה
בשבילך, ואתה תסבול מיד הקב"ה בגינה למרות ההנאה קיצרת הטווח
שהפקת ממנה. אתה אולי צוחק, הוא אומר, אבל - רגע - הנה, הם
הולכים לשחוט אותה. תראה.

אני מוצא את עצמי מושך את מרית בשרשרת כבדה מהנזם באפה.
היא נאבקת, גופה הרחב והעירום מתעוות ברכנו קדימה והיא מזיעה
ונאנקת. גניחותיה נשמעות כמו געייה של פרה. השרירים נמתחים
מתחת לעור הלוהט והיא לחה וחם לה. והיא מתה שאני אנצל אותה.
וזו גם הפעם הראשונה שלה, היא אומרת, ואני יודע שהיא משקרת אבל
לוחש ברוך 'זה לא יכאב. אני אהיה עדין, בסדר?' כן, היא תסבול
בשבילי. אבל האם איכפת לי ממנה, שואל אותי מבטו מלא התוכחה של
יהושוע. היא נאחזת בשרשרת בחוזקה.
מושכת, מושכת... עוד קצת...
אני חושף את הלהב. פתאום שקט. היא מפסיקה להיאנק ורק מביטה בי
עכשיו, בעיניים הגדולות האלה שלה.
נושמת בכבדות, במין ציפייה סאדיסטית לכאב ועונג מעורבים. הרבה
מן התמימות בעיניים האלה תיעלם כשאגמור אתה, אני יודע, ועדיין
מוצא את עצמי רוכן מעליה ואוחז בחוזקה בעורפה.  
'הדרך הנכונה היא חתך נקי עמוק בבסיס הצוואר, על העורק הראשי'
הוא אומר. תחושת גועל מכה בי, אך אני מחניק אותה. את ההחלטה
שלי עשיתי. תולה מבט ביהושוע, הוא מחזיר לי בהנהון מאשר
ומחייך.
'אל תדאג, זה לא כואב. זו שחיטה כשרה.'

נכנסתי לאוטו.
המחברת זרוקה על ידי, ישנה, מרופטת, מלאה בכתמי דיו. אמצע
הלילה. אין רכבות.
אני דוהר על פסי הרכבת ברכב לכיוון צפון. יהושוע כבר לא הולך
עליהם לעולם. גם אני לא.
אני כל כך מתגעגע לזה. קו החוף נמתח לשמאלי בעוד אני עושה דרכי
צפונה. קיסריה נמרחת בזוית העין
בעודי נוהג במהירות מטורפת. אין שקט. אין שלווה. חותך לכיוון
הכינרת, אני מוצא את עצמי על החוף.

"אתה שומע אותי? תתעורר! אנחנו חייב-"

אני ויהושוע יושבים על החוף.
השקט פה מדהים. אין אף אחד. הגלים השקטים סוחפים אתם את קני
הקש בהתקרבם לחוף והופכים לקצף מרחק קצר מכפות גליי היחפות.
ראשי מתמלא השראה. איזו שלווה. אולי יש קצת היגיון בכל.
יהושוע פותח את פיו, ומתחיל לשיר מזמור לפדיון שבויים. קולו
גבוה, מרעיד. אני כמעט בוכה.
כמה מרגש. פעם אמרתי ליהושוע שלפעמים הוא 'מצליח לשחרר אותי
ממה שזה לא יהיה'.
הוא אמר שזה הדבר הכי יפה שאמרו לו מעודו, ומאז לא ראיתי
אותו.
קולו נדם, והא מוציא מצית. ריח הגראס אופף אותי. הוא מעביר לי.

מאסור לא לומדים כלום. סחרחורת תוקפת אותי ואני נרדם.

בשנתי חלמתי את לידתי, ובקומי מצאתי את עצמי קיים.
לא דם ולא דיו, רק אני והגלים. והראש פלקט. ריק. תענוג.
אני מוציא מצית ושורף את המחברת. השגתי את כל מה שאני צריך
ממנה.
לא איכפת לי ממנה יותר. 'זה בסדר,' אני לוחש לעצמי, 'זו שחיטה
כשרה.'







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הערצה היא כרסום
יסודות
הדמוקרטיה





(אני)


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/8/04 4:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בנצי כלבת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה