"אבוי, אבוי", הוא קרא לעברי.
בכיו קורע פיסות מלבי.
התקרבתי לכיוון הדלת, הוא רץ אליי, ותפס ברגלי.
"אבוי, אבוי", ואני לא מסוגל להתמודד.
אני מרים אותו, ידיו הקטנות נקשרות אל גופי, ואני מחבקו.
בכיו מתגבר, משתנק, דמעות זולגות על פניו, דמעות זולגות מלבי,
דמעות אדומות.
לאחר שעה ארוכה בכיו שוכך ואני זוכה לחיוכו המלאכי, עיניו
התכולות, שמתבוננות בי פנימה, הן יורדות עד מצולותיי והופכות
בי, כמו גלים משתוללים בתוכי, הולכים וגועשים.
הוא נרדם בידיי, אני משכיבו במיטה, נושק לדמעותיה של אמו ופונה
משם, מסובב את ידית הדלת.
הצעד הבא שרגליי עשו היה הצעד הקשה ביותר שהן עשו אי-פעם.
העולם נחשף לפניי, השמש פצעה את עיניי, הרוח הכתה בפניי,
העננים שבלבי לא נראו בשמיים.
המולת הרחוב נמשכה כרגיל,
אבל בפנים כולם הרגישו בבכיו, מבטים הופנו לעברי, מבטי תוכחה.
גברת מבוגרת, אוחזת סלים בידיה, הפנתה לעברי עיניים מאשימות,
איך יכולת?
היא יודעת, היא יודעת.
הימים הבאים שעברו עליי היו ללא לילות.
לא ידעתי את לבי, הרגשתי בשפלות רוחי, יכולתי לשמוע את בכיו חי
ונושב בי, מרוקן ממני כל רגש, מותיר רק כאב.
הסתובבתי, נסעתי, ניסיתי לשכוח, להפסיק לחשוב, אבל חיוכו המשיך
להתגלגל בדמיוני.
שמעתי מוסיקה, השתכרתי, אבל זה רק הגביר את הכאב, את הרגשת
האובדן,
את הרגשת הבגידה.
מאז שנכנסתי לחייו, משהו בי השתנה.
הייתי ילד, מכל בחינה שהיא.
גם היא הייתה ילדה.
ילדה שהחיים לימדו אותה קמטים וצער.
הרגשתי איתה גדול, היא נתנה לי להרגיש כל יכול.
ואהבתי את זה. אלוהים, כל כך אהבתי את זה.
אהבתי לדבר אליה, ולדעת שגם כשאיני מסתכל לעברה, עיניה לא
מחסירות מבטן ממני.
אהבתי לשיר לה, להחזיק אותה בזרועותיי, להסתכל בתווי פניה,
שכאילו משתנים בעודי מתבונן בהם.
להחזיק אותו בזרועותיי.
מהרגע שראיתיו לראשונה - התאהבתי.
לא ידעתי בכלל שאני כזה.
גוזל אפרוחי שכזה, העיר בי אב רדום.
בלי היסוסים, נקשרה נפשי בנפשו.
והוא החזיר לי אהבה.
היא לא האמינה, חשבה שאני אירתע.
גם אני חשבתי כך, אבל היה בו משהו, שהקסים אותי מיד.
מאז הייתי לו אב.
הרגש אליה דעך בי עם הזמן.
היא קראה את זה בקולי, בעיניי, בחיוכי שהלך ורפה.
גם במיטתה, תשוקתי שככה ונעלמה.
הלב לא יודע לשקר. לו הקשיב למלים, לו רצה להבין.
את האהבה שלא הייתה בי לתת לה, הענקתי לו.
אהבתי אליו, שמחה אותה.
אך לבה העדין הלך וקטן, נחלש ונמוג. הגיע לה יותר.
היא הייתה לי כל מה שיכולתי לבקש, וככל שניסיתי לא יכולתי
להחזיר את אותן רגשות.
שנה וחצי חלפו עד לאותו יום בו עזבתי.
היא זו שהציעה זאת.
היא צדקה.
הרגשתי בקמילתה, איך אהבתה אליי ייבשה אותה, היא נתנה לי את כל
שיכלה - ולי לא היה דבר לתת.
למענה עשיתי זאת, כך חשבתי, וגם למעני.
אבל אחרי כמה שבועות ללא שינה החלטתי שאני חוזר,
כשנכנסתי אל דירתה הקטנה בעזרת המפתח שעוד היה ברשותי, קול
הדלת הנסגרת הביא עמו טפיפות רגליים מתוקות (כל כך מתוקות),
ולאחר שהבחין בי פניו הוארו והוא זינק לעברי בשאגת שמחה חתולית
שהתחלפה בבכי מחריש אוזניים, "אבוי אבוי", הוא קרא לי.
כן, אמרתי לו, חזרתי, אבוי חזר הביתה.
מאז אותו ערב שבת, כשהטלוויזיה דלקה וסרט ערבי ברקע, היא, אני
והאפרוח הקטן שלנו, שלפתע הבליח את המילה הראשונה שלו לאוויר
העולם: "אבוי", מחקה את אותו ילד קטן שניבט מן המרקע, מאז אותו
ערב, כך הוא קורא לי.
דמעה זלגה מעיני.
ראיתיה עומדת בפינה, סופקת ראשה בכפיה, מסתירה ממני פניה.
הלכתי עמו בידיי לעברה.
הסטתי את שערה, יישרתי פניה לעברי ונשקתי לה.
חזרתי, אני רוצה אותך, אני רוצה להתחתן.
נהר של דמעות זרם מתוכה החוצה, והתחבקנו שלושתנו בשמחה שלא
ידענו כמותה מאז.
באותו לילה בשכבנו במיטתה, אהבנו.
הרגשתי שקיבלתי את משפחתי חזרה, וכל העצב והכאב של השבועות
האחרונים הצטבר והתחלף בתשוקה אדירה, חייתית.
אני חושב שהיא ידעה שלבי לעולם לא יהיה שלה, אבל היא מיאנה
להכיר באמת. וגם אני.
כמה סבל זה גרם לה במהלך השנים, רק אני יודע.
גם לי לא היה קל, בעבורו חייתי, בעבורו שמחתי, ברואי אותו
לבשתי גאווה, ובעצבונו חשך לבי עליי,
גבורתו נסכה בי כוח גם בזמנים הקשים ביותר, בימים שכבר לא נותר
בו כוח, לא עזב חיוכו השלו את פניו.
מעולם לא עזב אותו, במשך עשר השנים האחרונות, פרט לאותו בוקר.

והיום.
היום תחת עץ אלון מבין, ביום שמש לוהט, את בני, את בני אני
קובר.
אתו נקברים חיי, ולבי.
לצידי היא עומדת, רחוקה כל כך ממני.
את החוט המשותף לנו קברנו, ושנינו רוצים לא ללכת לעולם מכאן,
להיקבר אתו, לא לעזבו לעולם.
לראשונה מאז אותו יום, אני מרשה לעצמי.
אני מרפה את אחיזתי בדמעותיי, ואני מבקש את חיבוקה.
שנינו בוכים לחי אל לחי, נושמים אדמה, טועמים מי ים. כמה כבר
שתינו.