בבהלה קפצתי מהמיטה מבולבלת.
שבע וחצי בבוקר? זה לא קורה לי, זה לא יכול לקרות לי שוב,
התבכיינתי, יומיים ברציפות, הבוס שלי יהרוג אותי.
צמרמורת של אימה חלפה בכל גופי כשדמיינתי את מבטו הזועם, את
הווריד המתנפח במצחו השזוף, את קולו הנוקשה הקריר - יופי, למה
שלא תגיעי בעשר, יותר טוב מזה למה שלא תבואי בכלל.
תחושת תיעוב עצמי מילאה את עיני דמעות חמות.
זהו, זה הסוף שלי, הוא יהרוג אותי, איך לעזאזל מגיעים בחצי
שעה, תיקון טעות, ב-27 דקות לעבודה בשני אוטובוסים? אפילו
דיויד קופרפילד היה מתקשה לבצע משימה כזו והוא עבר דרך החומה
בסין, או יפן, אוף מה זה בכלל משנה עכשיו לעזאזל.
היום בערב, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בחיים שלי אני
אנפץ אחת ולתמיד את השעון המעורר המחורבן הזה, אני אנפץ אותו
לחלקיקים אטומים, עם פטיש שניצלים, אני נשבעת, אם זה הסוף שלי
אז זה גם הסוף שלו.
מתנדנדת מודאגת לחדר האמבטיה.
איכס, צריך לקנות משחת שיניים חדשה, לזו יש טעם של לקרדה.
עוד 23 דקות.

למעלית הזאת יש אישיות, היא מסוכסכת עם עצמה. כל פעם שאני
ממהרת היא שוקלת אם בא לה לארח אותי אצלה, המנועים שלה
מסתובבים בעצלות, נשמעים כמו מונולוג מרגיז -
ממממ לפתוח את הדלתות? זאת הבחורה הזאת.
טוב נו, אני אפתח את הדלתות. לעלות או לא לעלות? זאת השאלה.
היא מתבדחת על חשבוני ועל חשבון הדקות היקרות שלי.
עוד 21 דקות.

סוף סוף אור שמש.
איזה בוקר מוזר, אני יודעת שאני צריכה לבכות, אבל נדבק לי חיוך
מטומטם על הפרצוף, לא נמחק.
איזה תחושה מוזרה, איזו קלילות בתנועה מה קורה לי? תזדרזי
טמבלית, את תפסידי את האוטובוס, תגיעי מחר.
איזה יום יפה, מה זה משבי האוויר הרכים האלו שמלטפים לי את
העור ככה מתחת לחולצה, מוזר.
וואי איך נעים לי, איזו קלילות.
מחישה צעדים בדרך לתחנה.
משהו בגוף שלי לא מוכר לי, הבוקר הזה שונה בצורה בסיסית מבקרים
אחרים.
בדילוג מטופש עליתי מדרגה, שוב החופש הגופני הזר הזה.
זה לא הגיוני, אני בלחץ, מאחרת לעבודה, האוטובוס עומד לעבור
ואני מרגישה כל כך משוחררת ונינוחה, אפילו האספלט של הכביש
מרגיש רך כמו עננים ורודים, משונה כל כך.
עוד 19 דקות.

אני שומעת את האוטובוס, תזיזי את הרגליים ותרוצי, למה את
מחכה?
מה, על הבוקר לרוץ?
הנה האוטובוס מגיע, רוצי!
כבר רואים את האוטובוס מגיח מפינת הרחוב.
משהו שונה כל כך בריצה, הגוף שלי כל כך זר לי, מה זה כל התנועה
המשונה הזאת באברים, נעים לי...
אוי
עכשיו נפל האסימון
נעצרת פעורת פה.
האוטובוס חולף.
החיוך נעלם מפנה מקום לתדהמה כאובה.
מריצה תחושות בזו אחר זו מהבוקר המשונה הזה, מתחילה לעכל;
הקלילות הזו, החופש ההזוי, הרוח מתחת לחולצה, ריקוד האיברים
בריצה.
זה לא יכול להיות שזה קורה לי.
מסתובבת, חוזרת הביתה.
עוד 17 דקות.
אבל מי סופר?

באיטיות שוקע משקל הידיעה שנקלטה זה עתה בתודעתי -
איך יכולתי לשכוח ללבוש חזייה?