שבוע.
שבוע שלא התראינו.
שבוע שהוא נמצא בבית שלו, אני נמצאת בבית שלי ובינינו מפריד
מרחק של רבע שעת נסיעה. 20 דקות אם יש רמזורים אדומים. 25 אם
יש בעיות חנייה (קרי: הוא לא מוצא חנייה ליד הבית שלי, או
לחלופין, אני נאבקת להחנות את האוטו במקביל למדרכה מתחת לבית
שלו).
הטלפון מצלצל ולמרות שאני כבר עם רגל מחוץ לדלת חדרי, אני שבה
ומרימה את השפופרת.
"הלו?"  
"הלו!" צוהל הקול מצדו השני של הטלפון.
"היי", אני עונה ביובש.
"מירית'ה!" (שילוב של השם שלי והמשקה הלאומי שלו)
"היי", אני חוזרת בצורה שמתחרזת עם הכינוי שלי והפעם חיוך
מתגנב לקולי.
"את בבית עדיין?!"
"התקשרת הביתה, לא?" השאלה הרטורית משעשעת אותי רק משום שנשאלה
בכנות ותמימות ילדותיים ומקסימים.
"בדרך אליי?"
"יוצאת עכשיו".
אנחנו נפרדים וראשי מתרוקן ממחשבות. רק רוצה לראות אותו כבר.
שבוע.
מעניין איפה היינו. איפה שזה לא היה - זה בטח לא היה ביחד.
אני מתבשמת, תופסת את מפתחות הרכב ויוצאת מהבית.
25 דקות ואני אצלו בדירה.
הוא פותח את הדלת, לבוש בחולצה המסמורטטת שלו עם "מדריך
חובשים" מקדימה ועם הדפס מאחור: "הטעויות שלנו - החיים שלכם".
הוא נראה בה נהדר. כרגיל. השיער שלו רטוב ומבולגן והוא לא
מגולח. לא צפיתי שהוא יתגנדר למעני.
אני נכנסת מבעד לדלת הפתוחה ועושה את דרכי אל חדרו, כדי לוודא
שהסימן שם - הסימן שאומר שהוא החליט שאני נשארת לישון.
יש לו מיטה קטנה יחסית שנפתחת פי 2 מגודלה. יותר מדויק יהיה
להגיד שיש לו שתי מיטות זהות, המונחות אחת על גבי האחרת והן
יכולות להפוך למיטה אחת גדולה כאשר מניחים אותן זו ליד זו.
כמובן שכאשר המיטה פתוחה לגודלה המלא, ממש באמצע, בחיבור בין
שתי המיטות הקטנות, עובר מוט, קרש, קורה שכזו שמטרתה היחידה
בעולם היא לשבור את גבו של מי שיעז לישון עלייה.
המיטה פתוחה - זה אומר שאני נשארת לישון.
מהצד, כל הסיטואציה יכולה להיראות קצת מגוחכת. אמנם המיטה
פתוחה, אך שנינו מצונפים יחדיו על חצייה הימני או השמאלי, רק
כדי לא לגעת בקורה המטופשת. נשאלת השאלה: אז למה לפתוח אותה
מלכתחילה? והתשובה היא פשוטה: אופציה. המרחב קיים שם - אם
רוצים לקחת אותו רק צריכים להתגלגל קצת הצידה ומיד לכל אחד יש
מיטה משלו. אופציה שעוד לא נעשה בה שימוש.
אצלי, לעומת זאת, יש מיטה וחצי, מהסוג שנאמר עליו שאפשר לישון
באלכסון - למרות שעדיין לא ניסיתי.
שבוע.
אני רוצה לנשק אותו אבל הסקרנות שלי הורגת אותי. אני חייבת
לדעת איפה הוא היה. אני מתיישבת על המיטה ומערסלת בחיקי את
תיקי. אני שואלת אותו מספר שאלות לדיבוב ועד מהרה הוא פורץ
בשטף דיבור על כל מה שעבר עליו השבוע, עם מי היה, מה עשה, איך
הרגיש ומה חווה.
הוא זורק שם לאוויר בשטף הדיבור ועיניו מנצנצות.
בהתחלה אני קצת מבולבלת, נוברת בזיכרון ומחפשת מתי הוזכר שם זה
בעבר ובאיזה הקשר. מהר מאוד אני מבינה שזוהי הפעם הראשונה שאני
שומעת אותו אומר את השם הזה. צמרמורת חולפת בי.
זו היא. זה השם שלה.
כשלא היה לה שם היא לא באמת הפריעה לי, ידעתי שהיא רחוקה.
עכשיו היא הייתה קרובה. פה, איתנו בחדר, על המיטה הפתוחה.
הוא מדבר קצת עליה ואני חשה בחולשה, הדופק פועם באוזניי ופי
יבש. אני מרגישה כאילו אני מפסידה בקרב שעוד אפילו לא החל,
אותה תחושת ייאוש מוכרת אשר פוקדת אותי לאחר שאני מרימה את
בלם-היד ומתכוונת להציץ מדלת האוטו. אני יודעת שהמדרכה רחוקה
יותר ממה שאני מסוגלת לדמיין וששום תמרוני הגה לא יועילו פה.
אני לא טובה בקטע הזה. בלהיות מקבילה למשהו.
שבוע ודרכינו מצטלבות - ואתה, אתה מחבר בין שתינו.
אני אצלך בקושי חצי שעה. התיק שלי עודנו עליי. אני יודעת שאם
אשאר שם עוד רגע אחד אאבד את קור רוחי.
שבוע והוא כבר לא שלי. אולי מעולם לא היה.
אני נעמדת על רגליי וקוטעת את שטף דיבורו.
"מצטערת... אני חייבת ללכת".
"מה? למה?!" עיניו נודדות לעבר המיטה הפתוחה וחזרה אליי.
"אני פשוט -"
"רק הגעת!"
"אני-"
"עד שהחנית!"
אני עושה לו פרצוף ויוצאת מהחדר.
הוא נשאר מאחור, המום. אני לא מסוגלת להסביר את עצמי כעת, זה
לא הזמן להיכנס בעובי הקורה. לא כשהיא שם בינינו, מורגשת -
לעשות זאת עכשיו רק ישבור אותי ולא יהיה בזה טעם. אני תוהה
במעורפל אם היא מסוגלת להחנות טוב יותר ממני ומשערת שכל אחד
מסוגל.
אני לא ותרנית, אבל אני יכולה להודות בתבוסה - והיא? אין לי
שום סיכוי מולה, אז אני חוזרת הביתה, כי עדיף לנסות לישון לבד
באלכסון מאשר ביחד משני צידי הקורה.