הרגע הגיע.
הוא עזב את משפחתו ביגון.
הביט ברכות באחיו הישנים לצדו. ידע, שרואה אותם בפעם האחרונה.

אך היה עליו לעשות, מה שהוטל עליו. ולו רק למענם.
בכתפיים שמוטות צעד קדימה, מגביר את קצב צעדיו.
במחשבותיו נפרד לתמיד מחדר ילדותו, מאביו ואמו היקרים ומשבעת
אחיו הקטנים.
הוא היה כבר בן שבע-עשרה, והיה עליו למלא חובתו לעמו, לכבוד
משפחתו.
שני גברים פגשו אותו במקום, שנקבע קודם לכן. הם הדריכו אותו
בקצרה, ואחרי זה המעיטו לדבר.
לכן גם הוא שתק כל הדרך עד הגבול.
כשעבר את הגבול דרך המעבר הסודי, כבר היה ברשות עצמו. לאחר
שאיחלו לו הצלחה, נפרדו ממנו הגברים לשלום, כשהם מלווים אותו
במבט מלא הערכה.
כל הווייתו התמלאה עונג. לזכות בהערכת הגברים, ביניהם אביו,
היה הדבר היחיד, שהוא אי-פעם רצה. הוא מישש בזהירות את חגורת
הנפץ מסביב לבטנו. הוא הולך להרוג אותם! לנקום! לדאוג שיזכרו
אותו לעולם כגיבור בעולם הזה, ולקבל תמורה על גבורתו בעולם
הבא, כיאה לעושה מעשה טוב ללא עוררין!
הוא פגש את הטרמפ שלו לת"א, ובמהרה כבר היה בתוך העיר הגדולה.
עיר, שמעולם לא ראה קודם לכן, רק שמע עליה רבות. הוא השתדל לא
לבלוט, ולא לנעוץ מבטים סקרנים סביבו.
זכר את ההנחיות, להתמקד בחפץ מסוים לפניו, ולא להסיר ממנו את
מבטו. כל כך עסוק היה בלהימנע להסתכל לצדדים, עד כי מעד ונפל
אפיים ארצה.
כאב חד פילח את מצחו, כשנחת על מדרכת הבטון. רגליו התבוססו
בתוך שלולית מים עכורה, ונעליו התמלאו במי בוץ.
הוא כבש את פניו בקרקע, בוש ונכלם על כי השפיל את עצמו כך
לעיני אויביו, הלועגים לו עתה, כנראה, בפה מלא.
הוא ידע הכל עליהם. שמע עליהם סיפורים, שהם חסרי רחמים, מלאי
שנאה. עיניהם יורקות אש, על פניהם חיוך מתנשא, המביע עליונות.

לכן יצא הלילה מחיק משפחתו האוהב ומביתו החם; לכן החליט,
שהגיעה השעה ללמדם לקח.
אף אחד לא יתנשא עליו, על משפחתו, על הכפר שלו! אף אחד! טלטל
ראשו בנחישות, ופקח את עיניו בבת אחת. לצידו ניצבו מגפיים
צבאיות, מעליהן בגדים מרופטים ורובה ארוך תלוי לצדם.  
לבו נצבט, והחל לפעום בחוזקה. הוא נתפס! זהו סופו.
נעליים אלו יבעטו בו עוד מעט, כשתתגלה חגורת הנפץ על גופו.
רובה זה יירה בו תכף.
הביט למעלה, וראה חיוך רחב. חיוך מתנשא. יד הושטה אליו.
הוא ידע, שזה הרגע. עליו להפעיל את חגורת הנפץ, לפני שייתפס.
החליק ידו לאיטו אל תוך כיס מכנסיו, וליטף את כפתור ההפעלה.
"שלוש, שתיים...".
"שלום לך ידידי", חתכה את אוזניו הקריאה הרכה.
"הרשה נא לי לעזור לך לקום", התלוו המילים ליד האיתנה, שהושטה
במחווה חברית.
הוא לא העיז לסמוך על אוזניו, שמא הן מטעות אותו. קריאה זו
הייתה כה משתקת, עד כי היה כבר מעדיף לחטוף במקומה בעיטה.
הוא הביט בעיניו החומות והנוצצות של החייל, חיפש בהן רשפי זעם
וערמומיות.
אך כל מה שמצא בהם, לצערו, היה רק טוב לב הניבט על רקע פניו
השריריות, היפות.
האם להאמין לו? הרי נאמר לו, כי הם כולם יצורים בוגדנים,
אי-אפשר לסמוך עליהם.
אך החייל לא ציפה לתשובה. ידו האיתנה כבר אחזה בזרועו של אחמד,
ומשכה אותו בעוז.
כשהקימו על רגליו, חייך בפשטות ואמר: "שלום, אני ישראל".
עווית הופיעה בזוית פיו של אחמד וראשו הסתחרר, כששמע את המילה
השנואה עליו ביותר.
ישראל. המילה שסימלה עבורו במשך כל חייו את שורש הרע בעולם.
אך אחמד לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, כשגילה למורת רוחו, כי הוא
חש רגשות של אסירות תודה כלפי החייל הארור הזה. פיו של אחמד
נכנע בתנועה בלתי רצונית לקסמי עיניו החמות של ישראל, ולפתע
החזיר לו חיוך קטן משל עצמו. "שמי אחמד", לחש בהיסוס.
החייל שתק לרגע, ואז שאל: "אתה ערבי"?
בטנו של אחמד התכווצה בקרבו, ולבו התקשח כמקודם. "כן", ענה
בגאווה, כשהוא זוקף את סנטרו, "אני ערבי!".
החייל פתח ללא אומר את תרמילו, ובתנועה חדה שלף ממנו דבר-מה.
אחמד נרתע לאחור באימה.
"הנה, קח. חבריי נתנו לי אותם היום בבסיס ליום הולדתי ה-19",
אמר, בהושיטו לעברו זוג נעלי ספורט חדשות. "הנעליים שלך ספוגות
במי בוץ. אתה לא יכול להמשיך ללכת כך".
אחמד היישיר מבטו בעיניו. בחן אותו היטב, כדי להבין את
כוונותיו הנסתרות של ישראל. זה חייב להיות תכסיס כלשהו. אך הוא
השתכנע במהרה שאכן, ישראל התכוון לכך.
הדרך הייתה עוד ארוכה עד לנקודה, שנקבעה. אחמד ידע שעם נעליים
יבשות יוכל להגיע לשם בזמן המתוכנן. לכן נטלם ללא אומר. בכיסו
נחו כמה שטרות של כסף. זה בוודאי יספיק לו כדי לשלם עבורם.
בזמן שאחמד נעל את נעליו החדשות, ישראל חבש את מצחו. "יש לך שם
חתך רציני. כדאי שתיגש לרופא, אחמד", אמר.
"זה בסדר, לא צריך" סינן אחמד מבין שיניו.
"כרצונך, זאת החלטה שלך" טפח ישראל על שכמו. אחמד נרתע מעט
לאחור. "טוב, אני זז. שיהיה לך בהצלחה. אני פשוט כבר מת להגיע
הביתה, לארוחה החמה, שאמא הכינה בשבילי", אמר, ועיניו החומות
התמלאו בגעגועים גלויים. נטל את תרמילו על כתף אחת, את הרובה
על כתף אחרת, והלך לדרכו.
אחמד נותר לעמוד פעור פה באמצע הרחוב. הוא לא הבין, מה שהרגע
קרה.
החייל לא ציפה לתמורה על מעשיו. הוא פשוט הלך.
בעצם הוא גם לא רצה להבין. לא רצה לחשוב. ראשו החל לכאוב.
לא ייתכן, שהוא טועה. הוא ידע זאת בוודאות. הם כולם נבלות.
רגליו החישו את צעדיהן מעצמן. הוא השתדל לא לרוץ, לא למשוך
תשומת לב מסוכנת. אך במחשבותיו הוא רץ בלי לעצור. רץ מהאמת,
ממשפחתו בבית, מעצמו.
הכל חלף על פניו במהירות, בעודו פסע ברחובות הסואנים של
תל-אביב. כל כך שונה ממקום הולדתו ועם זאת כל כך דומה.
אותם קולות של ילדים צוחקים, אותם קשישים מטיילים ברחובות,
אותם ריחות של פיתות טריות ושווארמה, אותן מכוניות צופרות
ובניינים חדשים לצד חורבות מטות ליפול.
אך עם זאת, הם אחרים. הם רשעים. אין להם זכות קיום.
הוא ניעור משרעפיו, כשהגיע לתחנת האוטובוס של קו מספר 13,
ברחוב דיזנגוף.
האוטובוסים היו מלאים עד אפס מקום, כמתוכנן. עתה רק צריך לחכות
עד שאחד מהם יגיע, והכל ייגמר בשביל כולם בלחיצה אחת מהירה.
הוא לא צריך לחשוב, זה רק גורר בעיות. הכל כבר קבוע ומתכונן
בשבילו. הכל נגזר עליו מלמעלה. עתה אין זה תפקידו להחליט אם
מעשיו נכונים או מוטעים.
האוטובוס הגיע במהרה. חיכה בסבלנות עד שאחרון הנוסעים עלה, ואז
בצעדים מתונים נכנס לאוטובוס.
לאחר ששילם לנהג, פילס את דרכו למרכז האוטובוס, בהתאם להוראות
התדרוך, שקיבל בבוקר.
הוא היה מאוד גאה בעצמו. הוא הצליח להיצמד לתוכנית, והכל עבר
חלק. הוא יסב למפקדיו נחת רב מביצועיו. עתה עליו להגיע רק לשלב
הסופי, הקטלני.
הוא הושיט את ידו לשלט. "שלוש, שתיים...", אך ידו לפתע קפאה.
על אחד המושבים מולו ישן בשלווה ישראל. נשקו חבוק בין רגליו,
תרמילו זרוק על הרצפה.  


זהו קטע קצר מתוך הספר: "גשרים של שנאה", שנמצא כעת בשלבי
כתיבה.