אני יושבת פה ואני מרגישה צורך להסביר את עצמי על הכל.
כן רציתי להפגש וכן רציתי לסגור את זה יפה, באמת שרציתי.
כואבת לי הדרך שזה נגמר, כאב לי שזה נגמר ביחוד בכזאת
פתאומיות, בלי שום הרגשה שקדמה לזה, לפחות לא אצלי.
כעסתי ששמרת דברים בלב, כעסתי שלא שיתפת אותי בהרגשות שלך,
ברגע שהן צצו אצלך בראש.
ככל שעברו הימים היו דברים שהבנתי, פתאום שיחזרתי כל מיני
שיחות, כל מיני דברים שעברנו יחד, התחלתי להבין.
אולי הסיום היה בלתי נמנע, ואם זה לא היה קורה עכשיו, אז היה
קורה משהו אחר שהיה גורם לזה להתפוצץ.
הריב הזה היה טיפשי, מצידי ומצדך.
אני יודעת שבעצם הוא היה רק תירוץ או מן נקודת מוצא לדברים
אחרים שחשת בלב.
הבנתי את כל הדברים (כאב להבין אותם).
אז החלטתי שאנחנו צריכים לסיים, לסיים יפה.
היתה תקופה יפה, שנגמרה.
ואז אתה התקשרת, כל כך קר, כל כך ענייני.
כאילו ששבוע לפני זה לא היינו ביחד אצלך בחדר הכי קרובים שאפשר
להיות, כאילו לא היה בינינו שום דבר, כאילו לא היו רגשות.
פגעת בי בשיחה הזאת.
כל הדברים שבגללם כל כך חששתי מהקשר, קרו כאן שוב פעם.
ברגע שנגמרה השיחה, לא רציתי לראות אותך יותר.
פחדתי מהפגישה הזאת, לא רציתי להתמודד איתה, ביחוד לא מזה שאתה
תבוא לרבע שעה בשביל להגיד שלום יפה וללכת כאילו כלום.
כי זה לא נכון, היה פה משהו.
אני לא רוצה לשמוע ממך שלא באמת אהבת.
אני לא רוצה לשמוע ממך שטוב שנגמר (למרות שזה נכון...)
אני יודעת שאני צריכה לשמוע את הדברים האלה, אני יודעת שטעיתי
בדברים שעשיתי ושהתנהגתי לא בסדר מדי פעם.
אני יודעת שאמרת שלא מתאים לך קשר, אני מפחדת לשמוע שלא מתאים
לך קשר איתי ספציפית.
אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לכתוב.
אני לא יודעת אם בכלל זה נוגע לך איפושהו מה שאני כותבת.
זה סיכון שאני לוקחת עכשיו, כמו שלקחתי סיכון שנכנסתי לקשר
הזה.
אני לא מצטערת על מה שהיה, אני מקווה שגם אתה לא.
אני לא יודעת אם יש טעם בכלל לשאול אותך את כל הדברים שאני
רוצה לשאול או יש טעם לגרור את כל העניין.
אני לא יודעת.
אני יודעת שאתה לא כמו כולם, אני יודעת שאתה מיוחד.
אני יודעת, גיליתי את זה לבד, אף אחד לא אמר לי.
לכן אני רואה טעם במכתב הזה.


20.3.04