העיר טרם נשמה את נשימתה הראשונה לרווחה. אני, צועד את צעדי
הראשון בעורקים הדוממים שלה. היא לא זורקת אותי אלא מאמצת אותי
בתוכה, כי אני זה היא והיא זה אני. פוקחת אט אט את עיניה,
העלים הזהובים אדומים זוחלים בעצלנות על האדמה, ואני פוסע
ביניהם, משתדל לא להפריע לסדר הכאוטי. אני מסתובב בעורקיה כמו
במבוך, לעולם לא יודע היכן אצא ולאן אגיע אך תמיד מברך על כל
מה שיש לה להציע לי. אפילו מצחיק קצת, מה אני מציע לה? את
עצמי, את סקרנותי, את אהבתי? היא אולי זקוקה לכך יותר מכל. הנה
העלים התרוממו ברוח הזרה, זהו, היא כבר לא שלי, נשברה האידיליה
העדינה שהיתה ביננו. איננו לבד יותר. אך כך זה תמיד, זה לא
חדש, תמיד בחטף, כאילו שנינו מאכילים אחד את השנייה בכפית,
אולי בסוף נשבע.