[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סם ש. רקובר
/
תענוג של צום

"ליונאל," אני אומר לשפופרת התפוסה בידי השמאלית בעוד ימיני
מתקתקת סוף משפט על המחשב, "אין לי זמן בשבילך כרגע. מה לעשות?
זה המצב. מה כל כך בוער? בן אדם, אתה יודע שאני תמיד שמח לשתות
אתך בירה ולאכול איזשהו סטייק פילה. אבל, עכשיו, אני לא
יכול."
"למה?" רועמת השפופרת.
"כי אני חייב לגמור סקירה על ספר שהבטחתי לכתוב כבר לפני חצי
שנה."
"תעזוב את זה. אתה לא מבין שאני חייב לדבר אתך? זה רציני! על
איזה ספר אתה בכלל מדבר?"
"איזה ספר? מה אני אגיד לך? האמת, סתם שעמום המחץ. ספר של איזה
שני מחברים, רקובר וכחלון, 'תהליכים קוגניטיביים וחישוביים
בתפיסת פרצופים'. סקירת ספרות יבשה ובנוסף לכך, הדובדבן שבקצפת
החמוצה, הם גם מפתחים איזשהו מודל מתמטי עם נוסחאות שאיש בעולם
לא מבין. אני לא מכיר את שני הליצנים האלה, לא שמעתי עליהם
בחיים שלי. אולי אתה כפרופסור למחשבים שמעת משהו על שני אלה?"
"לא. למה אתה לא זורק את הספר הזה?"
"אמרתי לך, זרקתי אותו בחצי השנה האחרונה והעורך של הז'ורנאל
התחיל למלא את המחשב שלי באימיילים עצבניים. וזה הדבר האחרון
שאני צריך, לעצבן את העורך הזה."
"לא חשוב, אז תגמור את הסקירה מחר. אני מחכה לך במסעדת 'הנמל'.
תבוא מהר. אני אומר לך זה רציני. אני תקוע בצרות, בצרות של ממש
ואתה מבלבל לי את המוח עם הסקירה המטומטמת שלך על איזה ספר
יבש."
בדיוק כשאני עומד להגיד לליונאל שאני בא, די שמח להפטר
מהרקובר-כחלון האלה, נכנס שרת הדואר האלקטרוני לפעולה והמחשב
שר את שיר האימאיל הנכנס: "פום, פומפום, פומפוווום". אני פותח
את האימאיל, ומה אני רואה? 'הבשורה' לפי ליונאל אילונג. "הי
ליונאל," אני אומר לשפופרת, "הרגע קבלתי ממך אימאיל." ועוד
לפני שליונאל מצליח לסיים את המשפט: תעזוב, זה בכלל לא חשוב,
נמרחת על פני צג המחשב קריקטורה לא נורמאלית: טווס יפהפה פורש
את נוצותיו המדהימות בשלל צבעים לפני שתי טווסיות ממש מכוערות
שאומרות לו: "שמע ראש כרוב, תפסיק לעשות רושם ותראה לנו כבר את
הווילי-וואולי שלך."
"ליונאל," אני צוחק, "איזו קריקטורה לא נורמאלית. ואל תבלבל לי
את המוח עם הצרות שלך. אם מצאת פנאי לשלוח את הקריקטורה הזו,
אז מה כבר יכולה להיות הצרה שנפלה עליך? מה, נפלה לך נוצת טווס
מהתחת?"  
"שמע," מתרגז ליונאל, "אתה אידיוט או מה? כמה פעמים אני צריך
להכניס את זה לראש הבטון שלך: אני תקוע בצרה צרורה! אז תזיז את
התחת שלך ובוא כבר לכאן."
השפופרת נטרקת בחמת זעם ואני מתחיל לתפוס שאולי ליונאל באמת
בצרות. בדרך למסעדה מחשבות מתחילות להתפמפם לי בראש. הכעס לא
מסתדר לי עם האופי של ליונאל. זה אדם ששום דבר לא מעצבן אותו.
אף פעם לא ראיתי אותו כועס. קמטי הצחוק בזוויות עיניו השחורות
והנוצצות, מסגירים את האופי של האירי המטורף הזה. פקעת של
אנרגית הומור וצחוק, ג'וני ווקר, בירה ובדיחות. מה פתאום הוא
בצרות? אולי נפלה לו על הראש בדיחת קרש שגרמה לזעזוע מוח? אם
הוא בצרות, מה פתאום הוא שלח לי את קריקטורת הטווס כבר על
הבוקר? ואם הוא בצרות, איך זה מסתדר עם מסעדת 'הנמל'? הרי זה
מקום לשתות, לאכול טוב, להעיף מבטים רעבים על המלצריות ולצחוק.
שמע, אני אומר לעצמי, אולי הוא מכין לי מסיבת הפתעה? רגע, מתי
נולדתי? לא מסתדר. אולי הוא ארגן לעצמו מסיבת הפתעה? למה לא?
אצל האירי המטורף הזה הכול ייתכן.  

כשאני נכנס ל'הנמל', מייד אני מבין שלא מדובר במסיבת הפתעה.
ליונאל נראה לי עגום, פניו נפולות, עיניו הצוחקות כבויות, אולי
בגלל שני בקבוקי בירה שכבר חיסל. אני מתיישב מולו והמלצרית
מגישה לנו מייד שתי צלחות של גולש הונגרי מהביל על ערמה של
ספגטי. עוד לא הספקתי להתאושש והיא חוזרת עם בקבוק יין, פותחת
אותו, מוזגת לשתי כוסות ואומרת "בתאבון".
אז הגולש הזה הוא הסיבה לכל המהומה? אני שואל את עצמי. מה,
ליונאל גילה שב'הנמל' התחילו להגיש גולש הונגרי מיוחד, לפי
המרשם של... ? זה הכול? אבל הדברים לא מסתדרים. מדוע ליונאל לא
העיף אפילו קצה קצהו של מבט אל עבר החזה המפואר של המלצרית
היפהפייה שהתאמצה כל כך להראות את חמודותיה עד שכמעט השתטחה על
השולחן? זה לא מתאים לו.
"בתיאבון." אומר ליונאל ומתחיל לאכול.
"שמע ליונאל," אני אומר בטון כעוס, "מה הסיפור שלך? עשית לי
תרגיל גולש?"
ליונאל מעיף בי מבט קשה ואומר, "אל תהיה אידיוט. המצב לא טוב.
תאכל, בן אדם, אתה הרי משלם עבור הארוחה."
מצד אחד, אני לא סובל שקוראים לי אידיוט, ועוד יותר מזה אני לא
סובל להרגיש אידיוט בגלל שמישהו דוחף יד לכיס שלי וגוזל ממני
כסף. מצד שני, השעה היא כבר שתיים בצהריים ואני מרגיש רעב. אי
לכך אני בולע את הצפרדע שליונאל מאכיל אותי ומתחיל לאכול את
הגולש, שמתברר כטעים מאד. לאחר מספר דקות שבהן איננו מחליפים
מילה, רק שותים יין מעולה, לועסים גולש מפולפל ומסובבים על
המזלג את הספגטי הנוטף רוטב בשר עגל, אני מוחה את השפתיים
במפית ואומר: "אוקי ליונאל, עד היכן אתה שקוע בבוץ ואיזה סוג
של מנוף צריך להזמין כדי לחלץ אותך משם?"
מבלי להעלות אפילו צל של חיוך, אומר ליונאל: "אתה מכיר את
פינחס פינמרק?"
"אני לא חושב."
"אתה מכיר אותו. ראית אותו אלף פעמים בחדר המורים. הוא חבר שלי
עוד מהימים שהתחלנו ללמוד באוניברסיטה בירושלים."
"לאאא," אני מושך את המילה ומסובב על המזלג ערמת ספגטי.
"אתה בטח מכיר אותו. הוא איש נמוך. מכוער, בעל פני סוס. עיניים
שחורות, עגולות ובולטות, מרכיב משקפי-קרן עם עדשות עבות כמו
תחתיות של בקבוקי בירה. שפתיים עבות ונפולות, כמו של סוס משא
בסוף היום. אף פעם הוא לא מגולח. שער שחור עבות שצומח ממש
מהמצח. אדם שעיר מאד. הקול שלו נשמע צרוד, כאילו שעבר דרך מסך
עשן של מאה סיגריות ליום."
"לא." אני אומר, "לא עולה לי בראש שום תמונה שמתחברת לשם פינחס
פינמרק."
"מה קרה לך?" מתרגז ליונאל, "אלף פעמים ספרתי לך עליו."
"מאיזו מחלקה הוא?"
"מקרא."
"לא."
"מה לא? הוא לבוש תמיד בחליפה כחולה ועניבה כחולה?"
"לא."
"מה ..."
"רגע, רגע." נופלת עלי הארת פתאום, "על הכיס של הג'קט הכחול
שלו יש כתם דיו שחור מעט שנזל?"
"כן. זהו בדיוק."
"אז למה אתה לא אומר שזה 'פינחס הקוף'?"
ליונאל מעיף בי מבט חודר ושפתיו נעות בקללה אילמת באנגלית
במבטא אירי. "אתה יודע שבשנים האחרונות פינחס הזה השמין מאד
ופיתח ארגז רציני מעל לחגורת המכנסיים. הכולסטרול שלו הרקיע
שחקים, הסוכר עלה מאד וגם לחץ הדם. הוא התחיל לרוץ לכל מיני
רופאים שרשמו לו תרופות בלי סוף, שלא עזרו ורק פיתחו אצלו
אולקוס בקיבה."
"ליונאל," אני משסע אותו, "מה קרה? פינחס מת? אתה באבל כבד על
הקוף הזה?"
"לא!" מרעים ליונאל, "פינחס לא מת. הוא חי טוב מאד. יותר מדי
טוב. אתה אל תדאג לו." הוא לוגם מכוס היין וממשיך לדבר:
"התוצאה של כל הטיפולים האלה של הרפואה הקונבנציונאלית הייתה
שפינחס בחל בהם והתחיל להאמין ברפואה אלטרנטיבית. הוא התחיל
להאמין בכוכבים, בהורוסקופים, באבני מרפא, ובעיקר בשיטת הצומות
שלפיה לא אוכלים אבל שותים מים בחופשיות. הצום מנקה את הגוף
מכל הרעלים, כך הוא מטיף לכולם. בחופשות הלימודים היה מודיע
לכל העולם שהוא הולך לעשות צום של חמישה ימים, עשרה ימים,
ואפילו חמישה עשר ימים. הוא מצא לו איזשהו רופא אליל
בקליפורניה שהדריך אותו ברפואת הצומות. וכך הוא חי בין צום
בקליפורניה לבין צום בחיפה. הדבר המוזר הוא שהצום לא הוריד את
הכרס. הוא טען שרזה, אני לא כל כך הסכמתי איתו. טוב, אז אולי
הוא רזה טיפ טיפה. אבל מה שחשוב, כך הוא טען, שהוא הרגיש הרבה
הרבה יותר טוב, וגם הבדיקות הרפואיות העידו על שיפור."
"זה נראה לי די מטומטם," ציינתי לועס נתח בשר גולש טעים, "צום
זה לא טבעי, אפשר למות מצום ארוך. זה לא צחוק. הפינחס הזה שלך
הוא ממש מטומטם."
"בדיוק!" נענה ליונאל במהירות, "אפשר לפגוע בכל מיני מערכות
פנימיות וגם למות מזה. אבל פינחס לא מטומטם. הוא רחוק מאד
מלהיות אידיוט." ליונאל שותה יין, נועץ בי מבט ארוך וממשיך:
"יום אחד הודיע פינחס בחדר המורים שהוא הולך לשבור את שיא
הצומות שלו - הוא הולך לצום שלושים יום. כששמעתי את זה, נבהלתי
מאד. האיש אינו ילד, הוא לא בריא במיוחד, אתה יודע, לחץ דם,
דופק מהיר, כולסטרול, והתחלה של סוכרת. די ברור מה שיקרה בצום
כזה ממושך. שמע, הוא יכול להיכנס למצב של נפילת סוכר, לתרדמת,
להתקף לב. ניסתי לשכנע אותו שזה טירוף, אבל לך דבר עם מאמין
כרוני ברפואה אלטרנטיבית. הגורו שלו מקליפורניה סיפר לו שאיש
אחד התגבר על גידול סרטני פראי בעזרת צום ממושך של חמישים
יום."
"הסרטן פשוט מת מרעב." אמרתי. אבל בעיני ליונאל לא עבר אפילו
צל מרצד של צחוק.
"פינחס לחץ לכולם את היד והסתגר בביתו לצום ממושך. החלטתי
לעקוב אחריו ולבדוק מה שלומו. מדי שלושה או ארבעה ימים הייתי
מרים טלפון. מה שלומך? תודה על הדאגה, הכול בסדר. בינתיים
נסעתי לכנס בחו"ל וכשחזרתי היה נדמה לי שפינחס כבר גמר את הצום
שלו מזמן. הוא עצמו, חרא של בן אדם, לא טורח להרים טלפון. מה
יש לי לטלפן? הכול בסדר. אני הולך ומבריא מיום ליום. בהתחלה
היה קצת קשה, אבל אחר כך, עוגת תפוחים עם קצפת.
טוב, הרמתי טלפון אליו הביתה. הטלפון מצלצל ומצלצל, לנבלה
הקמצן הזה אין מענה קולי, ושום תשובה. צלצלתי לחדר המורים לברר
מה עם פינחס ושם הודיעו לי שלא ראו אותו כבר הרבה זמן ושהוא
עדיין בצום. כך עברו עוד שלושה ימים, אני מצלצל ומצלצל ואין
תשובה. נכנסתי לפאניקה. בטח קרה לו משהו. האיש מעולף, שוכב
בקומה, ואינו מסוגל אפילו לענות לטלפון. המצב קריטי, חיים או
מוות. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי אליו הביתה.
הוא שכר לו קוטג' קטן מוקף בדשא וחומה של עצים בדניה התחתית.
השער נעול. טיפסתי מעליו וצלצלתי בפעמון דלת הכניסה לבית. שום
דבר. הלמתי בדלת באגרוף ושום דבר. שמע, התחלתי להזיע. אולי הוא
כבר ממש ברמינן. הקפתי את הבית. מאחור ישנה דלת המובילה מהמטבח
לחצר. ניסתי לפתוח אותה. נעולה. שוב הלמתי באגרוף ושוב שום
דבר. זהו, אמרתי בליבי, האיש מחוסר הכרה או מת. הרמתי אבן
גדולה ופרצתי את הדלת. נכנסתי פנימה. 'הלו, פינחס' אני קורא.
שום תשובה. דממה. אני נכנס לחדר האורחים הגדול, 'פינחס'? שום
דבר. ממש מפחיד. ואז לפתע אני שומע מהקומה השנייה קולות של
השתנקויות, גניחות, ואנחות. אני מדלג על המדרגות במהירות, חושב
בליבי שפינחס הזה, לשמחתי, עדיין חי, אבל המצב שלו ממש קריטי,
וכמה טוב שפרצתי לבית, ולא, הוא היה מת מבלי שאיש יידע, ורק
אחרי חודש או יותר היו השכנים מזעיקים את המשטרה בגלל סירחון
הרקב הנורא.
מאחרי הדלת החומה שמול למדרגות אני שומע בבהירות השתנקויות
וחרחורים, ובלי לחשוב פעמים אני פורץ לחדר. מול עיני הפעורות
לרווחה אני רואה גב של אישה עירומה בעלת שיער בלונדיני ארוך,
שנתלשת מייד מעל גבר השוכב בעירום על גבו, ונמלטת לחדר
השירותים הצמוד. ומול עיני הנדהמות צצה דמותו של פינחס הקוף,
שכוב אפרקדן, עם מכשיר אדיר, עמוד חשמל, מה פתאום עמוד חשמל?
מגדל איפל, אני אומר לך."
"פינחס הקוף? מגדל איפל?" אני פולט בתדהמה.
ליונאל, איש המחשבים והמתמטיקה , לוגם מכוס מים קרים, נועץ את
מבטו בעיני הפקוחות לרווחה ואומר: "אם תיקח את הגודל שלך
ותכפיל אותו בגודל שלי תקבל אורך קטן מהגודל שלו."
נופלת דממה ואני אומר בעיניים מושפלות, "תגיד ליונאל, אז מה
אתה הולך לעשות? אתה הולך להתגרש?"
"להתגרש??" קורא ליונאל בתדהמה, "מה פתאום?"
"זו לא הייתה אשתך עם השער הבלונדי הארוך הזה?"
"לא! איזה אידיוט אתה! מה קורה לך, בן אדם. מה, רק לאשתי יש
שער בלונדיני ארוך? בחיי, מה אתך?"
"אז מי זאת האישה הזו?"
"אני לא יודע. לא ראיתי את הפנים שלה. מה שראיתי ... אתה כבר
יודע."
"אז אתה כן בצרות או לא בצרות?"
ליונאל לא עונה, שולף מכיס חולצתו מכתב ומוסר לי אותו בשתיקה.
"חצי מליון ש"ח!" אני קורא בתדהמה, "פריצה לבית, פלישה
לפרטיות, גרימה לסיוטי שינה, הפרעות בתפקוד המיני ... אתה
רציני? זה מהעורך-דין של פינחס הקוף?"
"כן! בן אדם, אני הרוס! פה מדברים על תיק פלילי ותביעה אזרחית
שאני לא יודע איך לצאת מהם."
"אז מה?" אני אומר, "הפינחס הזה ... "
"כן. הפינחס הזה, החרא הזה, בריא כמו שור. הבן זונה הוא סטיר,
מכונת מין. הוא פיזר ערפל קרב מסביבו, בלופים על עצמו, צום,
צומים, צומות ... רמזים ברורים לכל הנקבות המיוחמות, אני מוכן
ומזומן ..."
"אני בצום." אני משלים את המשפט, פורץ בצחוק, ולשמחתי הרבה אני
מבחין שגם ליונאל מצטרף אלי. לפחות הוא לא איבד את חוש ההומור.
אלוהים, חצי מליון ש"ח, איזו מכה!
"פניתי, כמובן, לעורך דין שיטפל בעניין, שגם זה הון תועפות. מה
אני יכול לעשות. הוא הציע לפעול בכמה דרכים לפני שמגיעים
למשפט. קודם הוא ינסה להגיע לאיזושהי פשרה מתקבלת על הדעת עם
העורך דין של פינחס, משום שהאשמות על פריצה ופלישה לפרטיות
עלולות להכניס אותי לכלא, דבר שיגמור את הקריירה שלי גם
באוניברסיטה. במקביל הוא ישכור, על חשבוני כמובן, 'עין פרטית',
בלש שינסה לאתר את הגברת בעלת השער הבלונדיני כדי לתחקר אותה
האם הטענות על הפרעות בשינה ובתפקוד המיני נכונות. אם יתברר
שהן שקריות, אנחנו במצב טוב."
"נשמע הגיוני." אני אומר וחושב בליבי שהתשלום שנכפה עלי עבור
הארוחה של ליונאל הוא כאין ואפס לעומת הסכומים שמתעופפים מהכיס
שלו.
"היום לפני הצהריים קבלתי טלפון מהעורך דין שלי והוא הודיע לי,
שלאחר משא ומתן ארוך ומיגע, הסכים פינחס המניאק לוותר על
התביעות שלו אם אשלם לו תוך חצי שנה סכום של רבע מליון ש"ח.
זהו, זה המצב. עכשיו אני צריך לגייס רבע מליון. מה אתה אומר?"
מה אני אגיד. המצב לא נעים, הוא ממש גרוע. ובאיזשהו מקום אני
מתקומם, למה אני צריך לשלם עבור הזיונים של פינחס פינמרק הזה?
למה הליונאל הדביל הזה היה צריך לפרוץ לבית של פינמרק? שיצום
שם עד שייחנק. מה זה בכלל מעניין אותי? פינחס הוא בכלל לא חבר
שלי. אני בקושי מכיר אותו.
"כמה אתה יכול להלוות לי?" שואל ליונאל ישר ולעניין.
"אני יודע?" אני מתפתל, "זה לא פשוט. אתה מדבר פה על סכום ענק.
אני צריך להתייעץ עם האישה ... לבדוק מה המצב שלנו בבנק."
"שמע, אני עשיתי כבר חישוב. אני יכול ללוות מהבנק מאה חמישים
אלף ומהחברים שלי, מכל אחד, עשרים אלף. מה אתה אומר?"
"עשרים אלף! זה המון כסף."
"אתה מספר לי." אומר ליונאל בפרצוף חמוץ ומוציא מכיס חולצתו
סלולרי קטן המשמיע את צלילי הפתיחה לסימפוניית 'הגורל' של
בטהובן. צלילים מעצבנים, אם לומר את האמת. אני לא אוהב להתעסק
עם הגורל, במיוחד לא עם גורל פיננסי.  
בתום השיחה אומר ליונאל לסלולרי "אני מודה לך מאד", מניח אותו
על השולחן, ועל פניו משתפך לו חיוך אדיר המחזיר לעיניו את
הניצוץ הישן מלא הצחוק. "שמע," הוא אומר בצהלה, "החיים מלאי
הפתעות. לא תאמין למה שאני אגיד לך. איתרו את האישה עם השער
הבלונדיני ומסתבר שהיא מלמדת בחוג לצרפתית. אבל! מה שהכי חשוב
הוא, שהיא אשתו של הקבלן הכי עשיר בחיפה והיא מוכנה לשלם רבע
מיליון לפינחס ידידנו הטוב, בתנאי שהעסקה תשמר בחשאיות גמורה.
מה אתה אומר?"
אני שותק, ומבלי לחשוב פעמיים מנופף בידי למלצרית וכשזו באה אל
השולחן שלנו, אני מזמין, על אף בטני המלאה, עוד בקבוק יין, סלט
עלי חסה, אורז מגולגל בעלי גפן, מוסקה ברוטב עגבניות, גולש
הונגרי, עגל בתנור, סטייק פילה, וכמנה אחרונה סלט פירות העונה,
קרם בווריה, גלידת פירות ווניל, ולבסוף קפה תורכי.
זה אמנם כלום לעומת הרווחים הקולוסאליים של פינחס הקוף, אבל
בחיים צריך ללמוד להתענג גם על ארוחות חינם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
הקודם:
העתידות בבזוקה
כן מעניינות


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/04 20:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סם ש. רקובר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה