יום חמישי, השלישי ביוני 2004, השעה עשר אפס שמונה...
הזמן זז במהירות, הזמן רץ. אני יושבת בחדר מול המחשב ובוהה.
איש לא יודע על מה, איש לא יודע למה, ואני? אין לי מושג מה אני
עושה.
יושבת בחדר, ממשיכה לבהות, פותחת WORD ומתחילה לכתוב.
מה אני כותבת? כותבת שטויות, אבל למי אכפת? אלו השטויות שלי,
אז אני ממשיכה לכתוב.
בלי לחשוב, בלי להרגיש. האצבעות נעות בזריזות על המקלדת,
מקפצות מאות לאות, יוצרות מילה אחרי מילה, בונות משפטים,
יוצרות טקסט ולא מפסיקות. הן זזות וזזות ולוחצות ומקישות על
מקשים של המקלדת.
ממשיכה לכתוב, לא מפסיקה, לא נרגעת, רק כותבת.
ברקע Finger Eleven -broken words.
קמה, מתחילה לרקוד, מרגישה את הצלילים חודרים דרכי, עוברים דרך
גופי, ממשיכה ושוב לא מפסיקה. חוזרת לכתוב, פותחת את ההודעות,
שממתינות לי. אחרי שיחות קצרות ושיחות ארוכות חזרה אילנה לכתוב
ושוב האצבעות לא התנתקו מן המקשים, מחליפה לשוטי
הנבואה-ידיעה,
מקפצת לי בחדר ושרה (חי חי חי, ואפילו יודעת ת'מילים האמיתיות)
אמא מציקה...אוחחחח
חשה מוי כיף =)
ושוב השיגעון משתלט והאצבעות כותבות, הן אפילו לא מקשיבות לי!
אולי כבר אין לי כח לכתוב? אולי אני צריכה להתחיל ללמוד לבגרות
המסריחה, שיש לי ביום ראשון?! אבל מה אכפת להן, הן כותבות...
מילא היו רושמות משהו מעניין, משהו יפה, משהו יצירתי, אבל לא!
הן חייבות לכתוב שטויות בלי להתייעץ עם המוח או הרגשות. אם
תשאלו אותי, הן חרא של אצבעות! פשוט מגעילות, איך אפשר לכתוב
ככה בלי להתייעץ עם הלב או עם המוח, או שבעצם עם שניהם כדי לא
לקפח? אולי בגלל שהם לא קיימים... יש מצב?
נראה לי שכן... כבר שנים טוענים שאין לי לב. ומוח לא נראה לי,
שהיה קיים מתישהו.
כן, זה מוחלט! הם לא קיימים, אז אני אסלח לאצבעות על זה, שהן
לא מתחשבות. אולי אפילו אבקש מהן סליחה, שכעסתי. סליחה,
אצבעות, אתן סולחות? לפתע קלטתי מה אני עושה.
פאק, לנה. לאן התדרדרת?! את מדברת לאצבעות! פשוט תשתקי כבר.
החלטתי לשתוק. מבאס כאן עכשיו, הכל שקט. אני לא מדברת עם עצמי
ולא עם האצבעות.
אוףףףףף מבאס לי פה. שקט...דממה... טוב מה אני עושה?!
אני נוטשת! יש לי אצבעות מקולקלות =(