אט - אט התרומם לו העט, והחל לכתוב את אשר בחרתי:
ולפתע, משב רוח אדיר תפס את גסטיליה והעיף אותה לעבר הכותל.
דמותה החדגונית שעדיין לא הספיקה להתפתח בעלילה התנפצה לה ברעש
הסותר את שלוות הלילה.
ובאותה פתאומיות שהגיחה לה הרוח, כך היא נעלמה. ובמקומה הופיע
דרטין.
דרטין? מה הוא עושה כאן? הרגתי אותו כבר בספר השלישי.
בעדינות המאפיינת אותו, ניגש דרטין לגסטיליה, הושיט את ידו
ועזר לה להתרומם ממקום נפילתה.
'תודה, אני מניחה. אתה לא אמור להיות מת?' שאלה גסטיליה.
'כן. אני לא כל כך מבין מה אני עושה כאן. אולי אני חזיון
תעתועים.'
דרטין, האם לא קצת בה ובמעשיה?'
'במי?' שאל דרטין
'הכותבת'.
? מה?
'לא חושב שאני מכיר אותה'
'ודאי שאתה מכיר. היא זו שמפיחה עכשיו חיים בדו-שיח הריקני
בינינו'.
היד ממשיכה לכתוב. הראש מתעכב לו מאחור. לא מבין את פשר
השינוי בעלילה.
'חוששתני שאיני יורד לסוף דעתך' השיב דרטין.
וכי לא הצלחת להבין עד כה כיצד הדברים סובבים?! אתה, יקירי,
זונה ספרותית ותו לא.'
'זונה ספרותית?' שאל דרטין בתמיהה, לא בטוח ששמע נכון את אשר
אמרה גסטיליה היפה.
'כן. אתה כלי, שרת בידי יוצרת מתוסכלת. דרכך היא מעבירה את
מאוויה, פחדיה, תשוקותיה, וכל מחשבה אחרת שראויה היתה להיפתר
בינה לבינה או לכל היותר מול ספתו של פסיכולוג. היא כותבת,
ואתה עושה את אשר נכתב'.
הייתכן שזה קורה? האם זה לא ראשי שמתעתע בי?
והיד ממשיכה בשלה, למרות נסיונותיי לשלוט בה
דרטין שנראה מבולבל מעודף המילים שחלפו סביבו, שלף את המפוחית
והחל לנגן.
גסטיליה היפה החלה לנקות את גרגרי החול שדבקו בשמלתה בעקבות
הנפילה. לא היה לה צורך להתעכב ולהסביר לדרטין את דבריה. הוא
גם ככה לא יועיל לה. נראה היה שהיא תרה במבטה אחר נקודה מסוימת
באופק. לבסוף , עיניה קלטו את אשר חיפשה - המגדלור. ואז החלה:
'תראי, אני יודעת שהוא טיפש. וקודמיו היו לא פחות נבובים ממנו.
אבל רצה הגורל, או יותר נכון - את רצית, ונוצרה לה דמות קצת
יותר חכמה. זה מתסכל להיות אני. מתסכל להיות משהו שאת כתבת!
'
הלב פועם בקרבי יותר מהרגיל.
"אני לא מוכנה יותר לסבול את זה. עלילה שטחית עטופה במילים
יפות הבאות להסתיר ריקנות."
כעס לא הגיוני מתחיל לזחול במעלה עורקיי.
"כבר בתחילת העמוד הרגשתי לא טוב עם זה. ראיתי את הכיוון שלך
וידעתי שזה לא ילך בינינו. אני פשוט לא מוכנה לאומר ולעשות את
אשר רצית. מצטערת, גם לי יש קווים אדומים"! ובעודה אומרת זאת
החלו להיווצר סימני קריאה בדף. גדולים יותר, רבים יותר.
מה הולך כאן?
מנסה לשלוט ביד, כותבת איקס על השורות הצפופות שנתמלאו עד כה.
ומתחילה שוב:
בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו
וחושך בתוככם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.