לאחרונה כל דבר נראה ארוך מידי,
המילים נגררות כשמלת
כלה המתמוטטת תחת חופה,
השעות הן בעצם ימים, שהם בעצם שבועות
נכרכים אל תוך נובלה אחת מעופשת
כמו השמיים החגים סביב
הגינות המגודרות בשכונה,
ללא סיבה ניראת
להתעקב לידן או אפילו להציץ פנימה לתוכן -
אין אף כיסא נוי ראוי
שיכיל את כובד ראשי.

לאחרונה כל זיון הוא ארוך
מקודמו,
ולאחריו אינני יכולה להשקיט אף נביחת
כלב שכן,
או לכבות את המנורות בתוכי.
אני גוף מוטל על גב מיטה
הממציא תחת אור ירח
שמות לילדים שטרם נולדו.