רציתי הכי בעולם, שתחזור עכשיו מהמסיבה ותחשוב עליי.
ותתלבט בפעם המיליון, אם לשלוח הודעה או לא. ובסוף, המילים
פשוט ייכתבו מעצמן. משהו בסגנון: "אני למטה, את יכולה לרדת?"
או כל דבר כזה יגרום ללב שלך לטוס במהירות האור וללחוץ על מקש
הsend.
רק הלב מעורב במקרים כאלה. מאה אחוז לב, נטול שכל.
אבל אני יודעת, שאתה שקול. ואתה תחזור, ואולי תחשוב עליי, ואז
המחשבה תתחלף בעובדות, בזה שאתה צריך לקום מחר מוקדם.
ואולי תחשוב עליי כל הלילה ותחלום עליי, אבל לעולם לא תשלח את
ההודעה הזאת.
אבל אם כן, שתדע, שהייתי יורדת. גם אם הייתי בפיג'מה, גם אם
הייתי כבר ישנה ממזמן, משהו בי היה מתעורר למשמע ההודעה שלך.
משהו היה מזהה, שזאת ההודעה שלך ורק שלך, והייתי רואה אותה.
והלב שלי היה דופק בקצב מטורף, והייתי עוצמת את העיניים ופותחת
שוב בחשש, רק כי לא הייתי מאמינה. והייתי שולחת לך: "עוד דקה"
ויורדת אחרי חמש דקות. מאוהבת לגמרי.
אבל אתה לא תשלח, ואתה לא תדע כמה אני רוצה לרדת, רק כדי לראות
אותך. אתה לא יודע איך אני קופצת למשמע כל הודעה ומתאכזבת
מחדש, כי זה אף פעם לא אתה.
אבל אני אפסיק לנסות עכשיו, הבנתי את הרמז.
אני חושבת, שאתה כן רוצה, אבל שלא תעשה שום דבר לגבי זה.
עצוב לי. באמת שכן.
אבל כבר אין לי דבר לעשות. ניסיתי הכל.
ובכלל, אני הייתי זאת שלא רצתה, ולא ידעה מה היא רוצה בהתחלה.
ועכשיו בלבלת הכל, ואני זאת שרוצה ואתה לא.
אבל עכשיו אני חייבת לעצור את זה. ואני כבר לא אחכה לך.
ואני אפסיק לקוות, שמשהו יקרה.

אבל שתדע, שאם אי-פעם תשלח את ההודעה הזאת, אני אבוא.

15.8
לא, אני לא.
ואתה יודע את זה.
אתה גם יודע שאני כועסת עכשיו. ושהייתי ככה בגללך.
אבל אתה לא רוצה לדבר על זה עכשיו.
בסדר.
לא צריך לדבר. פשוט נשתוק.


13.11
לא מפסיקה לחשוב עליך.