14:00-זה הולך להיות יום ממש ממש רע
אחרי ארוחת הצהריים המשביעה ישבתי לי לנוח קצת על הכורסה
בסלון. הכורסה החליטה, שאני לא מספיק חשוב בשבילה וקרסה.
מצאתי את עצמי יושב על הרצפה ובוהה במסך המרצד של הטלויזיה.
15:00- המסיבה
ההורים שלי חזרו הביתה מצויידים בכמויות לא מבוטלות של מזון,
שיכל להספיק לעדר.
לאחותי הקטנה אמורה להיות היום בשעה שש מסיבת יומולדת ענקית-
לא כל יום אחותי בת חמש עשרה.
בכל אופן, הוריי רצו להיות מוכנים למתקפת החברים של אחותי על
שטח המסיבה בפארק, ולכן קנו המון המון בקבוקי שתייה וכלים חד
פעמיים.
ברור, שאחותי התרגשה נורא ושמחה עד השמיים - היא אפילו שכחה
להציק לי במשך כמה שעות טובות.
באותו זמן לא ידעתי איך כמויות כאלה של מזון מסכנות את שלוותי
הנפשית, אבל על זה תקראו בהמשך...
17:15- אנחנו זזים, תתקשר לליאור (קפלן)...
ההורים היקרים שלי החליטו, שהגיע הזמן להביא את הציוד למסיבה
בפארק.
כדי שהשתייה תישאר קרה לאורך זמן העמיסו הוריי על גבי המכונית
אמבטיית תינוקות, אותה התכוונו למלא במים קרים מייד עם הגיעם
לפארק.
לפתע נזכרה אימי, שהצורב שלי עדיין נח לו בקופסה היפה והמהודרת
מבלי שנעשה בו כל שימוש. היא פנתה אליי ושאלה: אתה לא הולך
להתקין את הצורב והבקר?
אני: מה, השתגעת? אני ? אני לא יודע כלום ופוחד להרוס משהו,
הצורב נראה הרבה יותר יפה בקופסה.
אמא: לא אמרת, שיש לך איזה חבר, שמבין בדברים האלה?
אני: כן, ליאור קפלן, והוא אפילו הציע לעזור (הוא לא יודע
לאיזו
צרה צרורה הוא נכנס).
אמא: אז תן לו צלצול ותשאל אותו אם הוא יכול לבוא ולעזור לך.
אני: אוקיי.
טלפנתי לקפלן וביקשתי ממנו, שיבוא לעזור. קפלן הסכים וקבענו,
שיגיע אל מעוני הדל בשעה תשע ועשרים בערב.
21:25- ההתקנה
קפלן הגיע מצוייד בכלי עבודה משובחים. אני, אשר פרקתי מבעוד
מועד את המחשב מכל חוטיו והעמדתי אותו על גבי משטח עבודה
מאולתר (שולחן עץ ישן), שמחתי עד מאוד כאשר קפלן ללא היסוסים
מיותרים ובתנועות של אומן סובב את ברגיו של המחשב, אשר ניצב
לפתע עירום כביום היוולדו ללא הכיסוי החיצוני.
אני: וואו, אתה כישרוני בזה.
קפלן: עכשיו צריך להכניס את הבקר והצורב. תן לי אותם, בבקשה
אני: אין בעייה.
הגשתי לקפלן את הבקר והצורב. קפלן ביד זריזה השחיל אותם לתוך
המקומות הנחוצים בגוף המחשב.
לאחר שכל החלקים הנחוצים הונחו במקומם וקפלן הלביש שוב את
הכיסוי על המחשב, שבינתיים התקרר וחטף איזה וירוס, העמדתי את
המחשב במקומו, חיברתי אליו את כל החוטים הנחוצים ובהתרגשות
הולכת וגוברת לחצתי על כפתור הפאוור. המחשב נדלק - זה כבר סימן
טוב.
קפלן ואני חיכינו עד שמערכת ההפעלה תסיים לטעון את עצמה ואז,
בשיא ההתרגשות, ממש בקצה גבול האושר, נזכרנו- שכחנו לחבר את
הצורב לכבל החשמל הפנימי של המחשב...נאלצנו לכבות את המחשב,
לפרק אותו מחוטיו, להפשיט ממנו את הכיסוי שוב ולחזור על כל
התהליך. זה ממש לא היום שלי.
בינתיים נהנתה לה אחותי במסיבה והוריי שבו הביתה בלעדיה, מצפים
לצלצול טלפון ממנה, כאשר ייגמר לו האירוע. ואחותי, יחד עם בת
דודתי, תצטרכנה הסעה הביתה.
23:00- אולי עוד יש תקווה
זהו, הצורב מתפקד כראוי.
קפלן ישוב לו מול המחשב, מתקין תוכנות שיעזרו למחשב גרוטאת העל
שלי לפעול כמו שצריך
ואני יושב לי לצידו של קפלן. הוריי יושבים להם בסלון, צופים
בטלויזיה (להם הכורסה לא התפרקה) ואחותי מחוץ לבית. יותר טוב
מזה לא יכול להיות, אולי בכל זאת זה לא יום כל כך גרוע?
1:20- HOME SWEET HOME???
קפלן ואני עדיין מול המחשב. אבא שלי כבר מזמן ישן ואימי מחכה
לצלצול טלפון גואל מאחותי, שיאפשר לכולם שינה עריבה יותר.
טלפון-
אני: הלו? מי זה?
אחותי: זאת אני, אדיוט. תן לי את אמא !
אני: קודם תדברי יפה!
אחותי (בצעקה, שמשתקת לי את עור התוף באוזן הימנית):
ת-ן ל-י א-ת א-מ-א!!!
אני: אוקיי אוקיי, לא צריך לצעוק!!!
אימי ואחותי מדברות בינהן כחמש דקות ואז, בהחלטה נמרצת, מנתקת
אימי את השיחה
ובפנייה נרגשת אליי אומרת: ליאור, אתה צריך לבוא איתי לעזור לי
לסחוב את הדברים.
אני: למה רותה (זאת אחותי) ודקלה (בת דודתי) לא יכולות לסחוב?
אמא: אל תהיה מצחיק, הרי נשאר עוד המון אוכל ואל תשכח את
האמבטייה,
מי ייסחוב חזרה את האמבטיה?
אני: אין לנו תינוקות. אפשר להשאיר את האמבטיה בפארק!
אמא: תפסיק לדבר שטויות, שים נעליים ובוא נזוז!
אני: אבל אני כאן עם חבר!
אמא: אני בטוחה, שלליאור לא יהיה אכפת לחכות עשר דקות, עד
שתחזור, נכון?
קפלן: לא, לא יפריע לי, לך ליאור ותעזור להם. אני אשאר לי כאן
קצת ואסדר לך דברים.
אני: אתה בטוח? זה לא יפריע לך?
קפלן: אל תדאג, יהיה בסדר. נו? אתה הולך?
אני: אוקיי אוקיי, אל תדאג. אנחנו כבר חוזרים...
נעלתי נעלים ויצאתי יחד עם אימי החוצה לעבר המכונית.
נכנסו פנימה והתחלנו בנסיעה לעבר הפארק הלאומי...
1:40- מגיעים לפארק
הגענו לפארק לאחר עשר דקות של נסיעה, כשאותי שוטפים רגשי אשמה
על גורלו של קפלן, שנשאר לבד אצלי בבית. אימי חיפשה מקום לחנות
בו, אך נדהמה לגלות, שהחניון סגור.
לפנינו עמדו שתי ברירות:
1. לחנות את הרכב במקום חנייה מוסדר =
ארבעים דקות הליכה הלוך + ארבעים דקות הליכה חזור עם
ציוד,
שכלל בקבוקי שתייה ואמבטייה.
2. לחנות מול שער החניון, לטפס מעל המחסום ולצעוד עשר דקות
הלוך ועשר דקות חזור עם ציוד, שכלל בקבוקי שתייה
ואמבטייה.
בחרנו באפשרות השנייה והתחלנו לצעוד לעבר המקום בו אמורה הייתה
להיות אחותי. לאורכו של השביל האירו הפנסים והאווירה הייתה
נהדרת. אבל אז, בלי שום הכנה מוקדמת, כשאני עומד לי באמצע
השביל, בצבצו להם מוטות שחורים וקטנים בצידיו והחלו להשפריץ
סילוני מים לכל הכיוונים - ממטרות - בדיוק המזל שלי.
התחלתי לרוץ ובקושי רב הצלחתי להגיע למקום בו ישבה אחותי מבלי
להירטב.
תפסתי ביד אחת שתי שקיות, שבכל אחת מהן היו 4 בקבוקי שתייה,
ובידי השנייה- אמבטייה.
הנפתי את האמבטיה מעל ראשי כדי שהסחיבה תהיה יותר קלה, ואז
גיליתי שעדיין נשארו באותה אמבטיה המים, שאמורים היו לשמור על
קור הבקבוקים, ולא רק מים היו בה, גיליתי שגם בוץ.
עמדתי לי כך באמצע הפארק מכוסה מים ובוץ, כשאני אומר לעצמי:
לא נורא, יותר גרוע לא יכול להיות.
אמא שלי לחצה עליי להתחיל לזוז, ואני, צייתן.
התחלתי ללכת אחריה, כשאחותי ובת דודתי כל הזמן צוחקות מאחוריי
(הן סחבו רק נייר טואלט וקצת חטיפים). הגענו לשביל עם הממטרות,
שפעלו במרץ רב. עוד אנשים הגיעו לשביל והתחילו לרוץ גם הם
במטרה להגיע למכוניותיהם יבשים.
ראיתם פעם אמבטייה רצה באמצע הלילה? אם כן, אז אני מתנצל.
לא התכוונתי להפחיד אתכם. התחלתי לרוץ, אך פתאום הרגשתי משיכה
מכיוון מכנסיי. הגומי, שהחזיק אותם, החל ליפול ואיתו גם
המכנסיים...
אני: אמא, בבקשה תעצרי. נופלות לי המכנסיים.
אמא: אל תהיה תינוק, תפוס אותם ביד ותמשיך לרוץ. אנחנו לא
כולנו רוצים להירטב, אתה יודע.
אני: אבל...
אמא: בלי אבל, פשוט תרים את המכנסיים למעלה.
הרמתי את המכנסיים עד החזה ונראיתי כמו פישנזון מהסרט "אלכס
חולה אהבה". זוג אחד התנשק על הספסל. כשעברתי על פניהם, הם
פרצו בצחוק לגלגני.
חזרתי חזרה, נעמדתי מולם ובמבטא פולני בחיקויי מדוייק
מאותו סרט אמרתי לבחור:
"דביל, אתה חושב היא מתקלחת עם מעיל?"
הבחור והבחורה היו בהלם. המשכתי לרוץ.
הייתי כבר במרחק של מטרים ספורים מסוף שביל הממטרות,
כשנתז אדיר של מים פגע לי בפנים והרטיב לי את עדשות המשקפיים.
לא ראיתי כלום. הייתי חייב לעצור ולנקות את העדשות כדי לא
להיתקל באיזה עץ.
נעצרתי, הורדתי את המשקפיים וניסיתי לנקות אותם בעזרת החולצה,
אבל משהו הפריע לי - המכנסיים.
הנמכתי את המכנסיים חזרה למקומם הטבעי והתחלתי לנקות את
העדשות. עוד נתז מים, הפעם באזור חלציי.
השפלתי את מבטי לרצפה בדיכאון היסטרי. המכנסיים נפלו לגמרי.
מצאתי את עצמי באמצע הלילה עומד לי בפארק בתחתוני בוקסר רטוב
כולי ומלא בוץ. אמרתי לעצמי: יותר גרוע לא יכול להיות.
הרמתי את המכנסיים והתקדמתי בשביל לעבר המכונית. בשלב ההוא כבר
לא הפריע לי להירטב.
הגענו למכונית ואימי התחילה לחפש את מפתחות הרכב.
שמעתי קול מוזר בוקע מאחת משקיות הניילון, שהחזקתי בידי.
הקול נשמע שוב, ולצערי ראיתי חור הולך ונפער במרכז השקית.
פניתי לאחותי ואמרתי לה:
"רותה, קחי ממני בבקשה את השקית. הבקבוק עומד ליפו..."
לא הספקתי לסיים את המילה והבקבוק נחת לי על הרגל, נפתח והתיז
פאנטה על כל רגליי. אימי מצאה את מפתחות הרכב, נכנסנו למכונית.
האמבטיה, היא נשארה בחוץ.
אימי פנתה אליי ואמרה: תתקפל קצת ותנסה לשים את האמבטייה
על הברכיים. מחוסר ברירה הסכמתי ובקושי רב דחקתי את ברכיי,
שעכשיו גם התמלאו בבוץ לתוך האמבטייה. התחלנו בנסיעה הביתה.
וקפלן, הוא עדיין אצלי בבית.
2:20- מגיעים הביתה
הגענו הביתה, וסיפרתי לקפלן מה קרה.
אני: היית צריך לשמוע מה קרה לי.
קפלן : ספר, ספר!
אימי, שכבר הייתה ערה, התנדבה להסיע את ליאור הביתה
ואני התלוותי אליהם בנסיעה. במכונית סיפרתי לו באריכות את מה
שאתם קראתם בקצרה, וקפלן, אשר אדם חכם הוא, הסתכל עליי במבט
מלא רחמים ושמחה לאיד ואמר:
אתה יודע? אתה צריך לכתוב על זה סיפור...
עכשיו, רק כדי להבהיר משהו, הסיפור הזה נכתב באותו לילה ממש
טיפה אחרי שהאירועים התרחשו. הסיבה לסגנון הכתיבה המקרטע היא
מוח של ילד בן 17, תחשבו על זה. היום אחותי הקטנה כבר בת 19
ולא ממש מציקה (קרצייה היא תמיד תהיה) אבל קצת פחות... מקווה
שנהנתם, תגובות יתקבלו בברכה, וכן, זה סיפור אמיתי, לצערי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.