איה צפה על הגב בעיניים עצומות כשרק המים מחזיקים את גופה
באוויר, מתעלמת מהגל הגדול המחליק לעברה ולא מתרגשת מהסיכוי
שהוא יחליט להישבר בדיוק מעליה. אני, לצידה, כרעתי כדי שהמים
יכסו את כולי, בהונותי נאחזות כטפרים בחול הרטוב והמתנדף של
הקרקעית, ורעננתי את ראשי מדי פעם בצלילות קצרות ומבוקרות.
הסתכלתי עליה וניסיתי לנחש אם ברגע הבא היא תיבלע מתחת למים
מקציפים או תמשיך לצוף באותה תנוחה כשרק הגובה שלה משתנה, עולה
ויורד, והבחנתי שהיא ממשיכה לשכב על האדוות הרוטטות כשידייה
פשוטות לצדדים ושלווה אלוהית נסוכה על פניה, רגועה לחלוטין
בזמן שהיא שמה מבטחה בגלים הבלתי צפויים.
"אני מצטערת, ניסיתי לרמוז לו שקבעתי רק אתך אבל הוא התעקש גם
לבוא'', המהמה אלי בקול הקטיפה שלה, כשהיא מחווה בראשה לעבר
ניב שנשאר על החוף, "אני מקווה שאת לא מרגישה לא נוח.''
"לא נורא'', עניתי ומיד הטבלתי את ראשי במים ש"אני כבר רגילה"
מאוס ונלעג גורגר לתוכם וכאילו מעולם לא נאמר.  
בגלל שעברו כבר כמעט ארבעים דקות מאז שנכנסנו למים ובשל הדמות
הממוזערת של ניב שהכמירה את ליבנו, נפרדנו באיטיות מהזרמים
המלטפים והתחלנו לגרור רגליים מנומנמות אל החוף תוך שאנחנו
מעבירות אצבעות מהססות על בגדי הים שלנו; בודקות שהכל במקום
ומנסות לסדר את מה שצריך בדיסקרטיות המקסימלית.
ניב הקטן גדל יותר ויותר, עד שעמד מולנו, מחזיק  מגבת כדי
לעטוף בה את איה.  אני השתרעתי על המגבת שלי שנותרה על החול,
וסמכתי על קרני השמש שייבשו אותי. "מישהו יודע מה השעה?"
שאלתי.
"רבע לשלוש'" ענה לי ניב, הוא היה היחיד מביננו שענד שעון.
"טוב, אז אחרי שאני אתייבש אני אלך.  אני חייבת". הכנתי את
הקרקע להימלטותי הצפוייה.
נשענתי על המרפקים והבטתי אל המים. עיני המצומצמות דימו לראות
את קוו המתאר של היבשה שמעבר, אני תמיד עושה את זה כשאני בים.
הסתכלתי על הזרוע שלי.היא כבר התייבשה. שכבה לבנה ודקה הופיעה
עליה. טעמתי אותה. היא הייתה מלוחה. טעים.
במרחק רב מהחוף, בנקודה בה בדרך כלל שטות סירות מפרש, נסחף לו
לאט אל היבשה חפץ לבן ולא מוגדר. התבוננתי בו דקות ארוכות, ככל
שהוא התקרב קווי המתאר המטושטשים שלו הפכו לברורים יותר עד
שלבסוף הייתי בטוחה בזהותו.
"אלוהים, זאת כבשה" הגעתי למסקנה בקול רם.
"מה כבשה?" ניב קפץ.
"פגר של כבשה שצף על פני המים".
המשפט שיצא לי הזכיר לי משהו שקראתי פעם באיזה ספר אבל לא נראה
לי שאיה או ניב קראו אותו ולכן תיעלתי את הריגוש שהאיזכור עורר
בי להזדקפות מהירה ולא מחושבת. גם ניב נעמד, קרוב אלי, כל כך
קרוב שיכולתי להרגיש את גרגירי החול שנדבקו לעור שלו.
"וואלה כבשה, בטח זרקו אותה מאיזה ספינה או משהו" הוא הביט
בי, נרגש מהזוועה.
"איייחסס" איה הצטמררה ממקום מרבצה שעל המגבת.
"באמת מגעיל, ולחשוב שהיינו במים המטונפים האלה קודם." הוספתי,
מצטרפת ברצון לחגיגות הסלידה הקולקטיבית.
כשהפגר נשטף אל החוף וכבר נדקר על ידי ענפים מגויידים שכמה
פרחחים מצאו - פרחחים תמיד מוצאים ענפים, אפילו על חוף הים-
חזרתי אל המגבת שלי והסתכלתי על המציל ועל עוד כל מיני אנשים
שניסו לפנות את הגוויה הצמרירית והכבדה , נפוחה ומעוותת ממי
מלח שחלחלו אל בשרה במשך מי יודע כמה זמן עד שנסחפה אל החוף
הזה. ניב חזר למגבת של איה והתחיל למרוח לה קרם הגנה על הגב.
הסטתי מהם את המבט, עצמתי את עיני והקשבתי לרעש של החוף.
הרעש של החוף הוא לא כמו הרעש של הים. זה לא מה ששומעים
כשמצמידים צדף לאוזן. גם הרעש של החוף קבוע. הוא מורכב מהרעש
של הים, נקישות של מטקות וצווחות שמחה של ילדים. צלילים שתמיד
יהיו אקראיים ותלויים במי שנמצא על החוף באותו רגע, ושהמכלול
שלהם, תמיד יישמע בסוף אותו דבר. עבר קצת זמן, או שאולי עבר
הרבה, עד שקול צורמני חרוך שמש וסיגריות חיצצר לידנו במחזוריות
מתנגנת שקרעה את ההרמוניה.
"ניב,'' איה נזכרה במשהו והסתכלה בי משועשעת, " תבקש ממנה לספר
לך על המניפסט שלה בעניין ה'קרטיב מנטה'."
"ספרי לי נא על המניפסט שלך בעניין הקרטיב מנטה" ניב התקרב אלי
קצת.
"זה לא מניפסט,'' פתחתי בהתנצלות קצרת רוח, שואפת ברעבתנות
אוויר ים לפני שאפצח בפעולת הדיבור הכי ארוכה שלי לאותו מפגש.
" זה סתם נראה לי מוזר שאנשים אוכלים את זה. קרטיב אמור להיות
ממתק. מנטה  זה טעם של מסטיק שמוריד את רמת החומציות בפה, של
סוכריות ששכנים זקנים מציעים לך, של משחת שיניים, לא של ממתק.
אני לא מבינה למה שמישהו יתנדב מרצונו החופשי לאכול גוש של מי
פה קפואים. זה כמו מין שריד-קרטיב מיותר שמישהו בשנות החמישים
חשב בטעות שאנשים יאהבו, ומאז לא הצליח להיפטר ממנו" יריתי את
ראשי הפרקים בנשימה אחת, מעניין מה ניבי חושב על זה.
הוא שוב חייך אלי. "כן, זה דוחה", עיווה את פניו.
פעם, כשהוא ואיה עוד היו שתי שלוחות נפרדות בעולמי, הוא אבחן
שאני "מדברת מצחיק". האם יכול להיות שגם בראשו הזכרון הזה עוד
חי? הייתכן שהפרכוסים של אותו זכרון בפינה חשוכה ושכוחה של
תודעתו בזמן הנאום הקטן שלי הם שגרמו לניבי לחייך? בכל מקרה,
ניב הסכים איתי, אני חושבת.
איה נראתה מרוצה כמו מדען שניסויו הניבו את התוצאות המצופות
והפנתה אליו את גבה כמרמזת. הוא מצדו חזר להחדיר לתוכו שכבת
מגן לבנה וקרמית שהפכה אט אט לשקופה ושמנונית. רציתי להפנות את
הראש ולהסתכל לכיוון השני, אך כל מה שהצלחתי לראות שם היה
ילדים שדוקרים פגר מרקיב של כבשה.
הקרניים האולטרה סגולות הזמינו את שותפותיהן האינפרא אדומות
לחגיגה ממארת על הגב שלי  כששכבת העור העליונה שלו החלה
להתייבש בניסיון קלוש ליצור שריון כנגד מנת הסרטן שפילסה את
דרכה בנחישות אל כל אחת מנקודות החן שפוזרו גופי. לניב נשאר
עודף של קרם הגנה בכפו והוא הביט בי כשואל "רוצה?" סירבתי בניד
ראש. נראה היה לי שהפעולה היחידה בה אני יכולה לנקוט כדי להגן
על גבי היא להסתלק משם. בתנועות מדודות וחרישיות העברתי את
עצמי מרביצה לישיבה, לכריעה, לעמידה.
כשכבר קמתי כדי לנער מגופי את החול ועמדתי במרחק מה מאיה וניב
המצחקקים, חשתי התאוות משונה ועוצמתית שהייתה לי זרה. פתאום
נורא התחשק לי, לפני שאני נעלמת משם סופית, לקנות לעצמי קרטיב
מנטה.