הוא אמר לי:
"הישיבה הזאת במצרים מיצתה את עצמה.
למדתם דבר או שניים אודות חיים בקרב זרים,
בישול בשר, פיענוח חלומות והפעלת מנוף
בבניית מתקן פולחני מונומנטלי לאחסון עריץ מת,
ואם מניחים שהתנסות בעבדות מעודדת
כמיהה להיפך ממנה,
אזי יתכן גם שלמדתם מעט להעריך חירות וחופש בחירה,
אם כי השערה זו עודנה טעונת בדיקה.
על כל פנים, איני רואה עוד טעם לשהייה
אצל הרעים. הגיע הזמן
לסדרת ניווטים במדבר.
בסיומה כל אחד יקבל סיכת בה"ד 1
ואישור כניסה ברגל או על גבי בהמה
לארץ אבותיכם.
או להבדיל, לארץ בה אבותיכם שרויים כעת.
בזאת אני ממנה אותך למפקד הקורס."

ברכיי רעדו וכולי נתמלאתי בושה,
ופי העילג נכנע ליבבה חלושה.
אני, שאינני מעז לפנות לאדם לא מוכר,
אני, שקולו לא נשמע בוויכוחים העזים בכיכר,
אני השתקן, אני הנצמד אל הקיר,
אני המותש מהכוננות התמידית להסתיר,
אני הנחבא אל כלי הכתיבה מפני פי הפגום,
אני המגלגל בין שיניי את קללת הגמגום,
ועושר של שבע שפות נלחם להיאמר ואיננו מהין,
מציף בדרשות, מתפוצץ בפסוקים - ואין משיחין.
כיצד זה אוכל לפקד על אוגדת השמחה?
איני מסוגל אף לקרוא "אחריי!" בלשון צחה.
האם אמות מבושה כשעל חזי הדומם חרוט:
"נטול יכולת פיקוד. באשמתו הוחמץ הסיכוי לחירות."

הוא אמר לי:
"אל תדאג. אתה תוציא אותם כמו גדול.
הלא אני אדבר מפיך המבולבל.
שכח מפחד הבמה. הם יהיו בטוחים
שיש לך נטיית מנהיגות טבעית.
בוודאי תישמע טוב יותר מראשי השלטון המקומי,
שרק נולדים ומיד הופכים לאבן, כמו טרולים.
(מיהם הטרולים - אספר לך בפעם אחרת.)
לא תצטרך לתרגל נאומים מול גלי הים עם אבן בפה,
כמו דמוסתנס. (אני מתכנן להפעיל אותו בעוד כאלפיים שנה.)
אתה תרעים בקולך והם ילכו אחריך ויאכלו מנות קרב מידיך.
לעתים בכל זאת תזדקק לתגבור נוסף.
לשם כך, אכשיר את אהרון אחיך
שידבר בשמך בעצרות המוניות במיוחד."

רציתי לבכות. הלא גם אם אצרח במלוא הגרון,
אדע שאינני יכול. שצורחים הוא ואחי אהרון.
שניהם יבטאו בדיבור ישיר ונאות
את כל אשר תמיד רציתי לומר בשבע שפות.
משטף הטקסט תתיבשנה שפתיי הדקות.
אפצע את ידיי בייאוש האילם, ואיש לא יראה צלקות,
וגבר עם אבן בפה מול הים לא יתן לי לישון.

לחשתי "מוכן" ונשכתי חזק את קצה הלשון.