אני לא זוכר בדיוק מתי כל זה התחיל. אולי בעצם מיום היוולדי.
כנראה, שאם בזמנו בכיתי כל כך, היתה לי סיבה כלל לא רעה...
תמיד הרגשתי שונה, חריג. היתה תקופה, שניסיתי להילחם בזה.
כשהתבגרתי קצת ונעשיתי קונפורמיסט, לדוגמה, החלטתי שזהו...
הגיע הזמן להיות עצמי.
התסכול של החיים תקף אותי בגיל שש-עשרה. התאהבתי בילדה, שאהבה
גם אותי, אולם לא יכלה להביא את עצמה לאהוב אותי באותה עוצמה.
ייתכן, כי עוצמת האהבה שלי לעיתים גדולה בכמה מידות על רבים...
אולי אני בכלל לא מסוגל לאהוב בצורה הגיונית. אין זה משנה אם
מדובר באישה, בגבר או בעז...
אולי רק כלב יודע לאהוב באמת. בלי גבולות, בלי מילים... מן
יצור חמוד וטיפש, שלא משנה כמה תתעלל בו, הוא תמיד ישמח לראות
אותך בשובך. כל עוד אתה נותן לו אוכל ומשחק איתו, הוא שמח.
 
אין ספק, כי אהבה חד צדדית היא אחד הדברים הכואבים בחיים. לא
אהיה הראשון, שאמשילה להתמכרות לסם. בטח גם לא אהיה האחרון,
שאכאב את כאבה. זה פשוט כמו כאב ראש מתגבר, עד שאתה פשוט רוצה
לפוצץ את המוח שלך על הקיר. אני לא יודע אם אני הומו, סטרייט,
בי או שאני בכלל לא בנוי לאהבה. אני רק יודע, שעכשיו אני שיכור
ויושב לבד בחדר ריק. הייתי בא לכאן ופוגש חברים, מוצא כאן אהבה
או סתם זיון. עכשיו המקום חשוך ומוזנח, ואני יושב כאן לבד.
יש כל כך הרבה זכרונות, שמתחברים אצלי למקום הזה, וכל כך כואב
לי לשבת כאן לבד ביום שישי בערב ולהספיד אותו.
למען האמת, אני כבר לא שם זין, כי נשבר לי מהמדינה הזאת, מכל
החרא שיש כאן.
מהו בית??? בית זו נקודת מוצא ויעד גם יחד. אז איפה,
קיבינימאט, נמצא הבית שלי?!
אני יושב וכותב המון שטויות, שלא קשורות לכלום, סתם כי לא
שפכתי את הלב שלי לאף אחד כבר חצי שנה ואני כבר לא יודע מה
לעשות עם עצמי...