אני טובעת בעבר שלי, עבר טובעני ומסריח.
חשבתי, שאני הצלחתי לצאת ממנו ולחיות את ההווה. אבל זאת היתה
אשליה, אשליה נחמדה, דווקא... אבל זה לא כיף לגלות, שזה סתם
היה כמה ימים ספורים. כמעט הצלחתי לצאת, אבל רק הרגל נשארה.
משכתי ומשכתי... אבל היא נתקעה. מתוך חוסר סבלנות ועצבים
התחלתי לדבר אליה, "את מוכנה כבר לצאת?" ומה החוצפנית אומרת...
" את סתם ילדה טיפשה, אני בחיים לא אצא מפה". כמובן, שזה לא
עזר לעצבים שלי, "מה? למה? מדוע?" ושוב הרגל משיבה לי בלגלוג
וזילזול, "את טיפשה, מה את משחקת אותה, שכואב לך ושאת בדיכאון?
את אוהבת להיות עצובה, מה את בכלל עושה בשביל לצאת מזה?"
זה כמובן העלה לי כמה מחשבות בראש, אבל היא צודקת, שאני טיפשה.
אני מסרבת להודות בטעות שלי, "אני לא מבינה למה את בכלל מחוברת
אלי, עופי מפה!"
רגל מעצבנת, תמיד נתקעת איפה שלא צריך... ומדברת הרבה: " ככה
את מנסה לפתור את הבעיות שלך? אומרת להם פשוט 'לכו'? ואת
חושבת, שזה יעבוד?"
לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה, שהרגל צודקת... אי-אפשר לדבר
לבעיות שלך. חשבתי לשניה, שאולי כדי להתחיל כבר במעשים. אבל
הרגל התפרצה באמצע מחשבותיי, "שמת לב, שאת כל הזמן רק חושבת מה
צריך לעשות, ובעצם לא מזיזה את עצמך לשום כיוון?"


למה? אבל למה? ההגיון תמיד צודק, ולא הרגשות?