שוב ננעלת הדלת אחרי
(האם שכחתי את הנשימה?),
והמלקות מקשות עלי לצעוד.
אני לא יודעת להיות בלעדיך.
אין לי אלא זוג עיניים נחרדות
בוהות בבהלה אל ילדותי
מול ההר הזה שהפך ירוק (בלעדיך!)
למרות שידע כי לא אוכל לו
איך הוא מעז?!
איך הוא מעז?!
ואין בי
ואין בי חוכמה
רק קשיחות השנים,
עבודת ההתבצרות הנצחית,
ופרימת טלאי הזכרונות העקשן
שתפרת אז על לבי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.