אהוב יקר,
אפילו עכשיו אני מנסה לשכנע את עצמי לא לכתוב עליך, כדי לא
לחשוב עליך יותר מדיי, אבל אני גם יודעת שזה במילא יקרה.
מרחק גדול מפריד ביננו עכשיו, לא רק גיאוגרפי, אלא יש תהום
עמוקה שחוצצת בינינו ולא נותנת לי לדבר איתך ולהתקרב אליך.
זה כ"כ כואב לדעת שאתה כנראה עכשיו עם מישהי אחרת, שאתה שייך
לה, כמו שפעם היית שייך לי. אבל למרות הכל, לא משנה כמה אני
חושבת על זה, אני לא מצליחה לשנוא אותך.
זה מדהים איך אני עדיין מרגישה קשורה אליך. אתמול בלילה חלמתי
חלום מפחיד, ממש סיוט מזעזע... קמתי מבוהלת ורועדת מפחד, ולא
ידעתי מה לעשות. הרגשתי כ"כ לבד, כ"כ אבודה... אבל כמו אור קטן
בתוך עולם חשוך, פתאום נזכרתי בך. היה לי הבזק זיכרון של יום
שמש, שנינו על החוף, יושבים מול הים. אתה מחבק אותי חזק ומנשק
אותי כל הזמן. אז אמרת לי שהלוואי שהרגע הזה לא ייגמר, ואז
אמרת לי במבט רציני: "אני אוהב אותך, רק אותך."
לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד חייכתי חיוך רחב, מצד שני בכיתי...
שאתה לא אוהב אותי יותר....
אפילו עכשיו כשאני חושבת על כל השבועות האחרונים, אני לא
מצליחה להבין איך השתנית כ"כ. איך ביום אחד הפסקת להגיד לי
מילים של אהבה, ונהיית קר ומנוכר...
זה כ"כ עצוב ומפחיד אותי שאני לא מזהה אותך. תמיד הבנתי אותך,
עכשיו אני כבר לא מבינה את עצמי...

                         אני אוהבת אותך
                 לא משנה עד כמה תשנא אותי
                        ועד כמה תכאיב לי
                                 תמיד

                                                 אני....