יושבת במרפסת
רוח נושבת
מנסה להבין
את משמעות החיים

כל דבר שמתחיל בסוף נגמר
נעלם ומשאיר אחריו כאב קטן
כל דבר שממלא את הלב
הולך ומותיר "ריק" שכואב
אנשים באים והולכים
רגשות נכנסים ויוצאים
הכל נעלם ורק אותו כאב
נשאר עמוק בתוך הלב

אם אלוהים ברא את העולם
לא יכל לעשותו מושלם?
למה קיים כל כך הרבה רוע?
כמה כאב עוד אפשר לבלוע?
למה בכלל יש דמעות?
למה תמיד בסוף אני מתחילה לבכות?

לכל דבר יש סוף
אפילו לחיים עצמם
למה להתחיל בכלל
אם כל דבר בסוף תם
אולי פשוט אשב ואחכה
שהמוות יחליט לאסוף גם אותי
ועד אז, פשוט... אשאר לבדי
לא אפגע ולא אבכה
דברים לא יבואו וילכו
אהיה עם עצמי ולא אף אחד אחר
אולי כך החיים יהיו יפים יותר?

ועוד דמעה יורדת
שום דבר כבר לא עוזר
האושר נראה בסוף המנהרה
וכנראה אגיע לסופה כשכבר לא אתעורר
אולי זה מה שצריך לעשות כדי להיות מאושר
ללכת לעולם הבא, ולא לחזור יותר...