מה נשמע?
הכל בסדר?
שבו בשקט, ואני אספר לכם סיפור.
רק אנחנו פה - אתם שחשובים לכם כל מיני דברים ורוצים לשמוע
סיפור, ואני שצריך להישאר פה, אחרת לא יהיה מי שיספר. הסיפור
הזה הוא אמיתי. באמת היה מישהו שהיה לו עץ בבטן. עץ זית, אבל
קטן כזה. אבל כמה שהיה קטן, היו לו הרבה זיתים. וגם היה מרשרש
ברעש נעים כזה. ומישהו באמת הוציא אותו אחרי כמה זמן, אבל
אנחנו באמת מקדימים את המאוחר. יאללה, לסיפור.

 לבחור עם העץ בבטן קראו יוסי. יוסי היה ילד רגיל, לא טיפש
אבל גם לא חכם גדול. הוא היה טוב בריצה וגם קצת בכדורגל (הוא
היה מגן טוב), אבל לא בכדורסל או כדורעף. הוא היה נמוך, אבל לא
גובה כזה שיגרום לכם לסובב את הראש ברחוב, סתם נמוך מדי בשביל
להיות שחקן כדורסל.
 דבר אחד שיוסי היה עושה הרבה כשהיה קטן, זה לבלוע את
הגרעינים של הפירות שהוא היה אוכל. למה הוא עשה את זה, גם הוא
לא יכול היה להסביר. הוא גם לא היה אוכל את כל הגרעינים, רק את
אלו שהיו קטנים מספיק - משמש, שזיפים, שסק, אגסים, וגם זיתים.
אחרי הרבה שנים הוא הגיע למסקנה שהוא פשוט אהב את התחושה שיש
בפה של הגרעין, כשהוא כזה חלק ונעים, והכי הכי - כשהוא יורד
בגרון.
 אבל אמא של יוסי מאוד לא אהבה את הקטע הזה של הילד שלה. היא
נורא פחדה שהוא יחנק יום אחד, או שהגרעינים יעשו לו חור בבטן,
או סתימת מעיים, או איזה אסון נורא אחר. ותמיד היא היתה אומרת
לו (אתם בטח כבר מנחשים): "אם תמשיך לאכול את הגרעינים יצמח לך
עץ בבטן!" ופעם אחת היא אפילו סיפרה לו על מישהי שהיא הכירה
כשהיא היתה ילדה קטנה שגם אכלה את הגרעינים של הפירות ובסוף
צמח לה עץ אפרסקים בבטן והיא מתה מזה. זה היה עוזר לכמה ימים
כשיוסי היה ילד קטן, אבל אחר כך הוא פשוט היה מתעלם ממנה.
 (הבהרה קלה: אמא של יוסי באמת הכירה ילדה כזו. והמוות שלה
באמת היה קשור לאפרסקים, אבל לא לעץ שגדל לה בבטן. היא פשוט
הייתה אלרגית לאפרסקים, ולא ידעו את זה, ולא הספיקו להביא אותה
לבית החולים בזמן. זה היה עצוב מאוד, אבל זה לא הסיפור שלנו).
 וככה המשיכו להם החיים בשלווה, יוסי עם הגרעינים ואמא שלו עם
הצעקות - שגם הן הפסיקו יום אחד, עד ליום שבו גילה יוסי שיש לו
עץ בבטן.

 זה היה בשיעור ספורט. יוסי כבר היה ילד גדול והתכונן לבחינת
הבגרות בספורט, ובאותו יום הם רצו כמה קילומטרים. אחרי הריצה
כולם שכבו לנוח, ונשמו בכבדות, ויוסי שם לב שחוץ מהרעש של
הנשימה, יוצא לו גם עוד צליל מהבטן, נעים כזה. נכון, זה היה
הצליל של העלים ברוח, אבל יוסי עוד לא ידע מה זה, וחוץ מזה הוא
חשב שהוא קצת עייף ומבולבל בגלל הריצה, אז הוא שכח מזה מהר
מאוד. אבל הצליל לא נעלם, להיפך. מפעם לפעם הוא היה צריך לנשום
פחות עמוק בשביל להוציא את אוושת העלים (ככה הוא אהב לקרוא לזה
בינו לבין עצמו). אז הוא הפסיק לרוץ, ואמר שזה נורא קשה לו.
כמובן שכולם נבהלו, במיוחד אמא שלו (אבל הפעם היא לא הזכירה את
הגרעינים), ושלחו אותו לבדיקות. בבדיקות מיד גילו אצלו רשרוש
חמור בלב, והוא קיבל פטור מהבגרות בספורט, וגם שחררו אותו
מצה"ל. כמובן שרק יוסי ידע שזה בגלל העץ שצמח לו בבטן (בשלב
הזה הוא כבר הבין שיש לו שם עץ, אבל עדיין לא ידע איזה), אבל
שיחק את המשחק כמו שאומרים. וכדי לצאת בסדר עם כולם - כי הרי
בגללו הוא לא בצבא, אף אחד לא הכריח אותו לאכול את הגרעינים -
הוא התנדב לצבא, וגם שם היה באיזה משרד.

 במשרד יוסי לא עשה הרבה. היו שם עוד כמה בנים כמוהו, וגם
בנות ומהר מאוד יוסי נכנס לשגרת החיים שם - בלי שמירות, בלי
מטבחים, סתם עבודה במשרד. בתקופה ההיא יוסי כבר למד לשלוט
בנשימות שלו, והעץ עשה רעש רק כשהוא רצה. בערך באמצע השירות
שלו, יוסי גילה איזה עץ יש לו בבטן. יום אחד הוא קם בבוקר,
וגילה זית קטן על המיטה. בגלל שערב קודם הוא יצא לבלות, יוסי
חשב שהזית הגיע איכשהו לכיס של החולצה (אתם יודעים איך זה
כששיכורים), ונפל ממנה בלילה כשהוא שכב לישון. אבל ביום אחרי
זה, יוסי מצא שלושה זיתים על המיטה, וכשהוא השתעל קצת יצאו לו
מהפה עוד כמה. אז יוסי הבין שהעץ בבטן שלו הוא, ככל הנראה, עץ
זיתים. זאת אומרת, לא בכל יום רואים עץ תפוחים שגדלים עליו
זיתים, נכון? ואז יוסי גם שם לב שהתאריך הוא אמצע אוקטובר, שזה
ההתחלה של המסיק של הזיתים. יוסי היה ממש גאה שיש לו עץ כזה
חכם בבטן, שיודע מתי לשחרר את הזיתים.
 אבל אחרי הכל יש כאן בעיה. יוסי לא יכול היה ללכת למשרד,
ולהשתעל זיתים החוצה כל היום. הוא עוד יכול לפגוע במישהו
בטעות, וזה ממש לא נעים לחטוף זית בעין. ואז יוסי נזכר שמגיעה
לו רגילה. הוא הרים טלפון למשרד, ודיבר עם הרס"ר שאמר לו שגם
ככה זה תיכף סוכות ואין עבודה, אז הוא יכול לקבל את הרגילה
שלו.
 וככה הכל הסתדר. יוסי נשאר בבית שבוע וחצי, והוציא את כל
הזיתים. וככה אחרי שבוע הוא מצא את עצמו עם 400 קילו זיתים
בבית, שזה מאוד נחמד מצד אחד, אבל לך תסביר את זה לחברים שבאים
לבקר. חלק מהזיתים יוסי החליט להחמיץ, כדי שיהיה מה לנשנש עם
הבירות כשחברים באים אליו, אבל לא היה לו ממש מה לעשות עם עוד
370 קילו. אז יוסי לקח את כל הזיתים ושם אותם באוטו שלו, ונסע
לאיזה כפר בצפון. יוסי זכר שבטלוויזיה היתה תוכנית על בית בד
בכפר הזה, והם אמרו שהם מקבלים זיתים של אנשים אחרים, ועושים
מהם שמן בשביל עשרה אחוזים מהכמות. אז הוא נסע לשם בשביל לעשות
שמן. חיכה שעה וחצי ויצא עם 100 ליטר שמן זית, שזה הרבה יותר
מהצריכה הממוצעת של גבר בן תשע עשרה וחצי שגר לבד בדירת שני
חדרים בתל אביב.
 אז יוסי עבר אצל ההורים שלו, והדודים, וכמה מהחברים שלו
מהתיכון, ועוד כמה אנשים נחמדים שהוא הכיר, וכל אחד קיבל בקבוק
של ליטר וחצי. וכולם אמרו תודה וחייכו, ואם שאלו מאיפה אז יוסי
היה אומר שהוא היה בטיול, וקנה ארבעים ליטר כי זה המינימום,
ואין לו מה לעשות עם כל כך הרבה, אז הוא מחלק חצי מזה. וכולם
אמרו שהוא ילד טוב, וחבר ממש אחלה, ובנאדם ממש זהב, וגברת
שרעבי מהקומה מעל אפילו נתנה לו עוגיות שהיא בדיוק סיימה
לאפות, וגם נשיקה, והזמינה אותו לג'חנון בשבת. ויוסי הרגיש ממש
טוב עם עצמו, שאפילו שאמא שלו אמרה לו לא לאכול את הגרעינים,
בסוף יצא מזה רק דברים טובים.
 וביום שנגמרה לו הרגילה הוא הביא לצבא שמן זית, ושבוע אחרי
זה הוא הביא גם זיתים לנשנש, וגם הביא לרס"ר צנצנת במיוחד,
שיהיה בבית, בגלל שהוא היה כל כך נחמד אליו. ויום אחרי זה
הרס"ר בא אליו וחיבק אותו ואמר לו שהזיתים האלה היו הזיתים הכי
טובים שהוא אכל בחיים שלו, ושאל אותו איפה הוא קנה אותם. אז
יוסי אמר לו שהוא הכין, והרס"ר הסתכל עליו במבט מעריץ ואמר לו
שהוא מוכן לקנות ממנו עוד. אז יוסי הביא לו עוד כמה צנצנות
במתנה, וגם לעוד כמה ח'ברה, וכולם היו ממש מבסוטים, ואמרו שהוא
גדול, ושהזיתים שלו ממש גן עדן. וככה עבר ליוסי כל השירות
הצבאי שלו (שגם הוא היה בהתנדבות, כזכור), ובגיל עשרים ואחת
יוסי מצא את עצמו חייל משוחרר, בלי שום מחויבות, ועם בעיה אחת
- בחורות.

זה לא שהבעיה היתה הבחורות. הבעיה היתה אצלו. הוא כבר למד
לשלוט די טוב בנשימה שלו, וכבר לא שמעו את אוושת העלים, אבל
בכמה פעמים שיוסי נפגש עם בחורות, אפילו בלי להגיע איתן למיטה,
הוא כל כך התרגש, שהוא שכח לשלוט בנשימה שלו, ויצאה לו האוושה.
זה היה דווקא נחמד מאוד, אבל יוסי ממש נבהל מזה וחשב מה יקרה
אם הבחורה תשאל מאיפה הרעש, או שתבין שזה בא ממנו. הכי הרבה
יוסי פחד מלראות בחורות (ואנשים בכלל) בתקופה של המסיק, שלא
בטעות הוא יפגע בהן עם איזה זית. אז הוא היה מסתגר בבית עם
הרבה אוכל, בעיקר שימורים, וכשרצה לגוון הוא היה מזמין פיצה.
וככה עברו השלוש שנים של הצבא, אבל עכשיו יוסי השתחרר והרגיש -
איך נאמר - חרמן מתמיד.
 ומכיוון שלא היו הרבה אפשרויות לפתור את הבעיה, וסירוס לא בא
בכלל בחשבון, יוסי הבין שהוא צריך לעקור את העץ. אבל מי יעקור
לו את העץ? הוא לא יכול ללכת לרופא ולספר לו, הרופא יצחק עליו
במקרה הטוב, או ינסה לאשפז אותו בבית משוגעים במקרה הרע. וכל
חקלאי, גם אם הוא יאמין לו, לא ידע בכלל מאיפה להתחיל. ודי
נדיר למצוא היום רופאים שהם גם חקלאים, או להיפך.
 לאט לאט הבעיה הזו התחילה לגרום ליוסי לדיכאון. הוא כבר לא
ישן טוב בלילות, ותמיד הלך בפרצוף נפול, ואף אחד לא ידע מה יש
לו. הח'ברה שלו הציעו לו שיבוא איתם לחו"ל לכמה חודשים,
וההורים שלו לחצו שיתחיל ללמוד, וימצא עבודה, ורמזו בעדינות על
בחורות, וכל זה רק גרם ליוסי לדיכאון עוד יותר עמוק. ואז יוסי
שמע על השייך'.

השייך' היה מישהו, שכבר מזמן סיפרו עליו שהוא עושה נפלאות,
אתם יודעים, מישהו כזה שמרפא חולים, ועושה לעקרות שיוכלו ללדת,
מקים נכים מהכיסא ועוד ניסים ונפלאות. עכשיו, בחיי היום יום,
יוסי לא האמין בשטויות האלה. מי כבר יכול לגרום לאחד שנשברו לו
חוליות בגב ושהרופאים אמרו עליו שהוא יגמור את חייו בכיסא
גלגלים להתחיל ללכת, נו באמת. אבל יוסי היה במצב כל כך נואש
(חרמן, כבר אמרנו?) שהחליט לנסות. ובכלל, מי אם לא מישהו שכל
החיים שלו גדל בין מטעי זיתים ידע לפתור את הבעיה שלו? ובגלל
שהיו לו קשרים טובים עם הח'ברה בבית בד בכפר בצפון שהיה נוסע
אליו כל שנה, הוא מצא את השייך' מהר, ונסע לבית שלו.
 בבית של השייך' היה תור די ארוך בכניסה, ויוסי התיישב וחיכה.
בינתיים הוא הספיק לשמוע עוד כל מיני סיפורים על הניסים שעשה
השייך', ואישה נחמדה יצאה החוצה ונתנה לכולם לימונדה קרה שלא
יהיה להם חם.
 התור נע בעצלתיים, אבל לקראת אחרי הצהריים התור של יוסי כבר
הגיע. הוא נכנס לתוך הבית וראה מישהו עם זקן ארוך, יושב על כסא
מפואר כזה בעיניים עצומות. יוסי הניח שזה השייך', והתיישב על
כמה כריות שהיו מונחות על הרצפה לפניו. השייך' פתח עיניים
ושאל:
"שו איסמכ?"
"יוסי."
"אתה יהודי?"
"כן."
"ואיך שמעת עליי?" שאל השייך' בסקרנות.
"מהח'ברה בבית בד, בכפר יאסיף."
"אה, אתה היהודי עם הזיתים הטובים!" אמר השייך' בהתפעלות,
ויוסי שמח שהשייך' שמע עליו. "אתה עושה זיתים בטעם של ערבים,
באמת. מאז שאמא שלי מתה, לא אכלתי זיתים כל כך טעימים."
"תודה." אמר יוסי.
"איך אני יכול לעזור לך?"
יוסי היסס לרגע. "יש לי עץ זיתים בבטן".
השייך' הסתכל עליו במבט שיוסי דמיין. המבט שבו כל אחד היה
מסתכל עליו אם היה אומר לו את זה ואמר "אני מבין. תשכב בבקשה
על הגב ותעצום עיניים."
יוסי שכב. הדבר הבא שהוא הרגיש, זה את השייך' מניח ידיים על
הבטן שלו, וממלמל מילים בערבית. אחרי דקה השייך' הרים ידיים,
ואמר: "אתה יכול לפתוח עיניים. העץ הלך."
 יוסי היה שמח. הוא אמר תודה לשייך', ושאל כמה לשלם. השייך'
אמר לו: "שום דבר. זה הכבוד שלי לעזור לאנשים. אבל אם יש לך
עוד כמה צנצנות של זיתים..."
 יוסי קפץ למכונית, והוציא חמש צנצנות שהיו אצלו למצב חירום,
ונתן אותם לשייך'. השייך' הסתכל עליו ואמר: "תודה רבה", ויוסי
אמר לו "לא, תודה לך", ויצא החוצה כמעט בדילוגים. בחוץ, יוסי
עצר ליד המכונית, נשם נשימה עמוקה, ונשף ו-
 העץ עשה רעש נעים, כאילו כלום.
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כמו שאומרים.

 יוסי לא האמין שהוא יכול להרגיש ככה, אבל הוא הרגיש הכי חרא
שהוא הרגיש בחיים שלו. כמו שמישהו היה מרגיש אם היה הולך לרופא
הכי טוב, וזה היה אומר לו שהוא חשוך מרפא. רק שיוסי עוד צריך
לחיות את כל החיים שלו עם העץ בפנים.
 זהו זה, חשב יוסי. אני עובר לגור על איזה הר, להיות נזיר.
אני אחיה מהזיתים וגמרנו. ובדיוק כשהוא כבר עמד להיכנס למכונית
ולחזור לתל אביב, יצאה אישה מבוגרת מהבית ליד, ועשתה לו
בתנועות עם הידיים שיכנס. יוסי לא בדיוק ידע למה, אבל הוא הלך
אחריה.
 בתוך הבית היה קריר. איש זקן ישב ליד השולחן שהיתה ערוכה
עליו ארוחה, וסימן ליוסי שישב איתו. יוסי התיישב והזקן אמר לו
: "בתיאבון", ויוסי אכל את הארוחה הכי פשוטה והכי טעימה שהוא
אכל בחיים שלו. כשהם גמרו לאכול, הזקנה הביאה פינג'אן עם קפה
והם שתו ממנו בשקט. כשגמרו לשתות הזקן נתן בו מבט ארוך ואמר:
"יש לך עץ בבטן."
יוסי הסתכל על הרצפה ואמר: "כן."
הזקן אמר לו: "אתה לא צריך להתבייש. זה כבוד גדול שיש עץ בבטן,
ועוד של זיתים."
יוסי שאל: "מי אתה?"
"אני השייך'."
"אז מי זה בבית השני?"
השייך' צחק ואמר: "זה בן של הדודה שלי. הוא אוהב שעושים לו
כבוד, והאנשים לא בדיוק ידעו מי אני, אז נתתי לו את התפקיד.
האנשים שיש להם באמת בעיות, זה אני קורא להם אחרי שהוא גומר
לעשות הוקוס-פוקוס, ואני מטפל."
"ובגלל זה קראתי לי לכאן?"
"כן."
"ואתה יכול לעזור לי?"
"אני אנסה. בוא איתי."

 השייך' הוביל את יוסי החוצה, למרפסת. הוא התיישב ואמר ליוסי:
"תשכב על הגב, ישר."
יוסי שכב, ועצם עיניים.
השייך' אמר: "הכי חשוב זה לא לזוז. גם אם מציק, גם אם כואב
מאוד, לא לזוז. אם אתה זז, העץ לא יוצא. אתה מבין, לעץ טוב
להיות בפנים. הוא מקבל אוכל, ושתיה, ומצחיק לו. והוא נותן לך
זיתים ורעש טוב של עלים ברוח, וזה בשביל שלא תוציא אותו. אבל
הוא גם עושה לך רע, נכון?"
"כן."
"טוב. עכשיו ננסה להוציא אותו."
 יוסי שכב בשקט, מקשיב לרוח שנושבת, מרגיש את השמש מחממת
חלקים מהגוף שלו. הוא הרגיש שהשייך' פותח לו את הפה ולא התנגד.
הדבר הבא שהוא הרגיש זה כאבים כאילו מישהו חותך לו את הבטן
בסכין חלודה ולא מחודדת, ובלי הרדמה. כאילו שחותכים אותו לשני
חלקים, אבל מתוך ערפילי הכאב הוא זכר את מה שהשייך' הזקן אמר
לו, ולא זז. אפילו לא צעק. המוח שלו צעק עליו מבפנים: "אני מת!
אני מת! אין שום סיכוי שאני יכול לשרוד את זה!" ואחר כך זה
השתנה ל: "אל תהרוג אותי! אל תעקור נטוע! אתה רוצח! אתה הורג
אותי!" ויוסי הבין שזה העץ שמנסה לגרום לו לזוז כדי שהשייך' לא
יוציא אותו, אבל הוא לא זז.
ופתאום שקט. נשארו רק הרוח, והשמש, וקצת רשרוש של עלים,
והרצפה הקרה, ושום דבר אחר.יוסי ידע שהעץ בחוץ, אבל לא פתח
עיניים. השייך' אמר: "תשכב. תנשום. תירגע קצת, אני תיכף
חוזר".
 יוסי שמע את הרוח והרגיש את השמש, וחיים שלמים עברו במשך רגע
עד שבא השייך' שוב ואמר: "אתה יכול לקום".
יוסי התיישב וראה שהשייך' מחזיק שתיל קטן של זית ביד. השייך'
ראה את המבט של יוסי ואמר:
"זה הוא. הוא יצא. היה קשה, אבל יצא. שתיל חזק זה, אם תשים
באדמה יגדל טוב, וגם ייתן הרבה זיתים. קח."
יוסי שאל: "ויש סיכוי שיגדל עוד אחד?"
ענה לו השייך': "תמיד יש, אבל זה תלוי בך. אתה כבר לא ילד,
ובשביל שיגדל עוד אחד בפנים, אתה צריך לתת לו. אם לא תתן לו,
לא יגדל."
"תודה רבה."
"אללה יברכ פיכ."
"איך אני יכול להודות לך?"
"כבר הודית. ואני אקח חלק מהזיתים שנתת לבן דודה שלי, הם באמת
משהו מאוד מיוחד", אמר השייך' וחייך. "סאלאמאת."
"שלום."

 יוסי הלך למכונית מחזיק את השתיל ביד, והרגיש טוב. משהו כבר
לא היה שם בפנים, היה רק יוסי. אולי יוסי אפילו זה לא המילה
הנכונה לתאר את מה שיש שם, הוא חשב. לא משנה כרגע, העיקר, שאין
סיכוי שאני אוציא למישהו עין עם זית בטעות בין אוקטובר
לנובמבר.
 בדרך לתל אביב הוא עצר בכפר יאסיף לקנות קצת באקלאווה, שיהיה
בבית. צריך לאזן את החמוץ של הזיתים עם משהו מתוק,הוא חשב.

העץ הוא לא תמיד עץ, וזה לא תמיד בחור - זו יכולה להיות גם
בחורה. זה אפילו לא חייב להיות שייך', אבל באמת יש בית בד בכפר
יאסיף, ובשביל הבאקלאווה שיש להם בכפר - שווה לבוא מתל אביב.

(לפארבאטי, עם הרבה אהבה)