(נכנסת לבמה מסתכלת מצד לצד, בוחנת את הקהל מסתכלת למטה ואז
מתחילה לדבר)

כואב לי.
אלוהים כמה שכואב לי, ואני אפילו לא יודעת למה הכל בסדר אצלי
ומצד אחר... הכל לא בסדר אצלי. (הולכת מצד לצד מהרהרת לעצמה
ומדברת אל הקהל)
למה כואב לי? תענו לי! למה זה בא ככה בתקופות? יושב לי על
הווריד! ועוד שהכל אמור להיות בסדר עכשיו, מה בסדר... מושלם!
יש לי אהבה, יש לי כל מה שאני צריכה... יש לי חופש ואני ככה.
ממורמרת על אלוהים יודע מה ולמה ואני אפילו לא יכולה לפתור את
זה כי אין לי איך... ואולי בעצם אני בכלל לא רוצה לפתור את זה,
אולי אני מזוכיסטית, אני אוהבת להיות ככה ולהכאיב לעצמי, ואף
אחד לא יודע באמת מה יש לי וכולם חושבים שכן. אתם לא מכירים
אותי, אז תפסיקו להשלות את עצמכם שזאת הסיבה, והאחד אומר ככה
וההיא אומרת ככה... אבל זה בעצם לא זה ולא זה. ואולי כן? למה
אני לא יודעת? אולי אני בתוך תוכי לא רוצה להבין כי אם אני
סופסוף יבין אני לא אוכל להיות ככה, או שאני מפחדת שאני אהיה
ככה כל הזמן? ככה! דיי להביט בי בזילזול.
זה יעבור, זה מה שאני אומרת לעצמי מדחיקה עוד ועוד בעיה
שהתחילה הרבה לפני שהוא הגיע. זה התחיל הרבה לפני. מה אתם
מסתכלים עליי? הניחו לי. (מדברת אל אחד האנשים שיושבים
בקהל)
אתה! כן, אתה אתה!!! מה אתה חושב עליי? אני יפה?... מושכת
אותך? (נוגעת בעצמה) הא? טוב, עזוב אני לא רוצה לשמוע את
הדיבורים שלך... היא מטורפת, תראי את הנערה הזאת, לא רוצה
לשמוע עד כמה אני לא יוצלחת! כמה שאני לא משיגה כלום בחיים,
אתה לא תאמר לי את זה אתה שומע? תפסיק לבהות בי. תפסיק!
בכי לא מוסבר... או אולי כן? (צוחקת) אני מטורפת. זה מה
שכולכם חושבים עכשיו בלב שלכם... אני שומעת את הכל...
עזבו אותי, אני רוצה להיות לבד...

אתם עדיין פה?!

(האורות נחלשים מעט הדמות מתמוטטת על הריצפה מלמלמת משהו
בבכי. חוזרת לעמוד מסתכלת גבוה כתפיים לאחור מבט לקהל הולכת
לאט לאט ובבטחון אל מחוץ לבמה, עוצרת. מסתכלת אל אותו האיש
שדיברה אליו מקודם בקהל... מחייכת חיוך רחב וממשיכה לצאת)


סתם. משהו.