אני תמיד מרגישה הרבה יותר בטוחה ורגועה כשיש לי חפיסת סיגריות
בתיק.
אבל היום, אפילו חפיסת ה-LM לייט הכמעט ריקה שבתוכה היו שלוש
סיגריות וקופסת גפרורים לא הצליחה להעביר ממני את ההרגשה
הנוראית הזו.
ישבתי ברכבת, מכווצת אל תוך עצמי, מחבקת את התיק השחור, זה
שהולך עימי לכל מקום באשר הוא.
שלושה חיילים ישבו בספסל שלי.
אחד בדואי, לבוש במדים ירוקים. הוא הרבה לשתוק, למרות שנראה
היה כי הוא מכיר את השניים הנותרים, הקולניים, שניהם לבושים
במדים של חיל האויר, מלאי סיכות ומעוטרים בשלושה פלאפלים.
בדיסקמן התחלף השיר ל- Verse chorus verse של נירוואנה.
הסתכלתי מבעד לחלון הרכבת, וכל מה שראיתי היו שדות
צהובים-חומים.
השיר, השדות, התחושה שהעבירו בי אותם שני חיילים קולניים - כל
אלה תרמו להרגשת כלום.
"נוסעים נכבדים שלום!
הרכבת תכנס מיד לתחנת תל אביב מרכז. הנוסעים מתבקשים לא להשאיר
ציוד וחפצים אישיים ברכבת. תודה והמשך נסיעה נעימה!"

קמתי ממקומי. "איך אני שונאת להחליף רכבות.." חשבתי בליבי.
אחד החיילים מחיל האויר קם יחד איתי.
"כאן זה עזריאלי, נכון?" והבעת פניו הלגלגנית שבה השתמש על מנת
לצחוק ספק איתי ספק עליי התשנתה לרצינית יותר.
"אני לא בטוחה, תשאל." עניתי חמוצת פנים.
"תודה."
גילגלתי עיניים.
אני חושבת שהוא שם לב, אבל היה לי נורא לא איכפת.
בכלל היה לי לא איכפת באופן כללי. מאורעות אמש נראו כ"כ זניחים
עד שהחלה מקוננת בליבי פאניקה אדישה, כמה מוזר שזה נשמע, כך
בדיוק התנהלו הדברים.
יצאנו החוצה, ואני ואותו חייל. הוא הלך מאחרי, כאילו מפחד לאבד
אותי, ואז לפתע הוא נעלם.
בחוץ שרר חום נוראי. מהרתי להכנס לרכבת הקרירה.
התיישבתי ליד החלון, הסתכלתי בהשתקפותי הלא מלאה. העיניים שלי
היו נפוחות מליל אמש, הדמעות שעמדו בהן לא תרמו למחסור בשינה.
לפתע נתקפתי חשק עז להדליק סיגרייה ולעשן. רציתי שיגידו לי
"ילדה, פה לא מעשנים!" ויעירו על כך השנוער בימינו הדרדר,
ושבגיל כ"כ צעיר הם כבר מעשנים, ובטח אני גם משתמשת בסמים,
ובכלל שאני נראת רע. נרקומנית, ואנדליסטית, פושטקית קטנה.
מזל שאני כ"כ ביישנית. הסיגריה לא הודלקה ובעצם איני רעה.

הגעתי הבייתה ונכנסתי לאמבטיה.
טבלתי את ראשי במים החמים, הרגשתי רע משום שאיני מרגישה רע.
משום שאיני מרגישה מלוכלכלת.
"ילדה קטנה... את עוד ילדה קטנה..." הדהדו מילותיו בראשי.
סיבנתי כל חלק בגוף שבו הוא נגע. שטפתי ושוב סיבנתי. לא הבנתי
למה אני מרגישה ככה. למה אני כה שלווה.

התלבשתי בבגדי אמש ויצאתי החוצה, אל החום האפל של ליל קיץ.
הסתובבתי מעט בשכונה והחלטתי לצאת להליכה מעט יותר ארוכה.
יצאתי אל הכביש הראשי שליד פסי הרכבת, בצעד איטי וכבד.
מכונית עצרה לידי, מישהו צעק משהו לא ברור לי, לא הקשבתי,
התעלמתי, והמשכתי ללכת עם היד על הכיס שבו הייתה חפיסת
הסיגריות.

אני בכלל לא מעשנת.
אני בכלל לא מעשנת.