עפיפונים לא מסוגלים לעוף לנצח. בסוף גם הם נופלים. אבל הוא רק
הסתכל עלי דרך עיניים גדולות ושחורות , עלי ועל העפיפון שלו
שעד לפני רגע עוד הסתובב עם זרמי האוויר שמעל ועתה היה בידיים
זרות. אני אפילו לא יודע אם הוא הבין את שאמרתי, למרות שהוספתי
למלים גם תנועות ידיים, שזו מין שפה פשוטה ומשותפת גם לי גם לו
אך לא נראה היה שהילד מבין, הוא רק המשיך לבהות בנו. השמיים
היו מלאים בצבעים וצורות, והארץ צחקה מעשרות ילדים שרצו על
הגגות או בין הבתים וחוטים דקים בידיהם, חוטים שמשכו מעט חסד
מלמעלה אל המציאות הסבוכה. שו איסמאכ?? זה היה עוד משפט
מלקסיקון המחסומית שהצלחתי לרכוש לעצמי מחצי שנה ארוכה בדרום
חברון. אנא עודאי.  אח של כוסאי? אבל לא נראה היה שהילד הבין
את הבדיחה, בכל מקרה הוא לא צחק, אולי בצדק. הוא העביר מבט אל
שאר החיילים רק לרגע, הצביע על העפיפון ואמר זה שלי. אה אז אתה
יודע עברית. בטח יודע, רק אצלכם עוד שפה לא יודעים, כאן כולם
---  מה שקטע את הילד היה הקשר, זיהו חמוש בואדי קורה, אז
דרכנו נשקים והתחלנו לרוץ אל הרכב, הרעש פיזר את הצבעים בשמיים
והחריש את הילדים,  רק כשעליתי על האביר שמתי לב שהעפיפון
עדיין אצלי.

חזרנו ב-7 בבוקר, הסריקות העלו חרס וכאבים בברכיים, ובדרך עוד
הייתי צריך להקשיב לדרייפוס שקילל בכל הזדמנות את האבט"שניק
שדפק לנו את הלילה. אני שתקתי, עדיין זכרתי את הלילה הראשון
שלי בגזרה בה הקפצתי גדוד שלם בגלל איזה עץ שהיה נראה לי באותו
רגע סהרורי בדיוק כמו חמ"סניק. כשהתעוררתי אחרי כמה שעות טובות
של שינה, עטיה הודיע לי שיש בחמש פטרול רגלי בדורא ושאני יוצא,
מה שנותן לי שעתיים להתארגן. העפיפון היה מונח על המדף שליד
ראשי, מוט הבסיס שלו היה שבור וחור קטן היה פעור במרכזו. לא
יכולתי למצוא תפקיד טוב יותר מזה לאיזולירבנד האדום שאמא קנתה
לי לגיוס ושנשאר שלם כביום הקנותו, ולמחט של דרייפוס שתמיד
מחפשת חורים לסגור.

         
לא ידעתי אם אראה אותו היום, הרחוב היה ריק ושקט, הקול היחיד
שנשמע מהדהד בסמטאות היה סילסול המואזין, אללה אכבר, אללה
אכבר, אתה אף פעם לא יכול לברוח מהקול הרודף הזה שאונס אותך כל
יום מחדש להאזין לו, שנכנס לך עמוק דרך האוזניים ומזכיר לך טוב
מאוד איפה באמת אתה נמצא. השמש כבר התחילה לרדת לאיטה אל הים
ואנו היינו בדרכנו חזרה אל המוצב כשראיתי את עודאי על אחד
הגגות. סימנתי לו לשלום עם העפיפון, וכמו אתמול גם היום הפנים
שלו לא הראו סימנים. השארתי את העפיפון על הגדר של הבית
והמשכתי בתנועה, בדרך עוד חטפנו כמה אבנים , כשהסתכלתי לראות
מהיכן נזרקות האבנים ראיתי מרחוק עפיפון קטן צבוע בצבעים של
שקיעה.