בדרך כלל כשבוכים, הדמעות מתייבשות אחרי לא הרבה זמן, ונעלמות.
אצלי זה לא קרה ככה. דווקא אצלי יום אחד החליטה הדמעה לרדת
מהפנים, להתיישב לי על המיטה ולהתחיל לדבר. בהתחלה היה לי ממש
קשה להבין, כי היא דיברה בשפה אחרת. נו... שפה של דמעות, אבל
לאט לאט היא לימדה אותי את שפתה. לא ממש רציתי לדבר איתה. זה
היה בשעה מאוחרת וכבר הייתי עייף, אבל היא לא ויתרה. כנראה
שהיא ממש הייתה צריכה את החברה.
לא זכור לי כל כך שבכלל דיברנו עליי. היא הייתה קצת אנוכית. כל
הזמן שאלה אותי שאלות על עצמה: עד כמה היא חשובה בחיי אנשים?
מה מטרתה? מדוע היא קיימת?
שאלות קיומיות, כאלה שכל אדם שואל את עצמו בשלב מסויים בחייו.
לא הבנתי למה היא חשבה שאני אוכל לענות לה. הרי לא השבתי לעצמי
על השאלות האלה בכלל, אז למה שאני אדע לענות לשלה?
הייתי אומר שהשיחה הזו הייתה מאוד מלנכולית. כנראה שדמעות
מעדיפות להבליט את הצד הפחות שמח בהן. אולי הן חושבות שאנשים
יעריכו אותן יותר ככה, אבל לא הרגשתי הערכה מוגברת אליה. יכול
להיות אפילו שלהיפך. אבל אולי זה כי באמת הייתי עייף. היא
העדיפה לדבר על נושאים רציניים כי היא האמינה שזמנה קצוב,
במקרה והיא תתייבש. הצעתי לה מים, אבל היא אמרה שהיא תטבע, אז
לא תודה. לא נורא אם תתייבשי, אמרתי לה. תמיד תוכלי להיווצר
מחדש. כנראה שלא הייתי צריך להגיד את זה, כי מאז הן לא
מתייבשות יותר.