זאת הייתה שעת הדימדומים. המעבר מאור יום לאור ירח היה
בעיצומו. ניר הילך לו ברחוב בן יהודה לאחר עוד יום עבודה
משעמם, נטול חדוות עשייה כלשהי. תיסכולו תורגם על ידי גופו
לחרמנות מיוחמת. אך ארנקו הריק זעק לשמיים כי התקציב החודשי
לבילויים נגמר ועדיף לשלם שכר דירה. בעוד הוא שוקל את צעדיו,
חושב על הורדת סירטי זימה במחשב עם שובו לביתו הדל, לפתע הוא
זיהה אותה עוקפת אותו מצד שמאל. לבושה בשימלה לבנה וחלק עליון
מינימלי בצבע תואם. ניר רצה להיות בטוח בזיהוי. שאין זאת פאטה
מורגנה. זאת אכן הייתה היא, קטי. היא הייתה כה יפה, פניי בובה,
גוף פיגוע מיקוח, ואלגנטית כמו אסתר המלכה. הוא היה הלום. פעם
ראשונה שיצא לו לפוגש נערה עובדת מחוץ לחדרי המשכב. האם לפנות
אלייה? או לתת לה להמשיך בדרכה ולמנוע ממנה את המבוכה.

בעודו שוקל את צעדיו, הוא החל לעקוב אחריה עד שיתעשת. בינתיים,
ניר פישפש בזיכרונו, נזכר בחויותיו עם קטי. זכר לימים העליזים
של החטאים הקטנים והמרובים בעידן העושר של בועת ההיי-טק. היה
לה גוף של דוגמנית וגישה מינית של יצאנית מחורמנת. היא לא
הייתה מהנערות העובדות חסרות הנימוס והגסות שעבדו כמו פס-יצור.
היא הייתה מיוחדת, מסתורית, מקצוענית. נתנה תחושה כאילו היה
אכפת לה ממנו, למרות שברור היה שלא. החום המזוייף היה מתובל
בחדוות עשייה של יצאנית ציונית נלהבת.

בעוד הוא מעלה זיכרונות ואיברו משפר עמדות, קטי נכנסה לחנות
בגדים. ניר נזכר שהיא סיפרה לו על לימודיה בעיצוב אופנה, על
חלומותיה לעצב ביגדי ילדים ועל רצונה לנסוע לאנגליה לצורך
לימודים מתקדמים. כנראה שהיא חזרה. הוא עבר בינתיים לצידו השני
של הרחוב ותיצפת על החנות. הוא התלבט, האם להמשיך בדרכו ולשפשף
את תשוקתו לאסלת ביתו, או אולי להמתין ולנסות ליצור מגע? בעודו
צופה בקטי מעבר לכביש, ניר הוצף בתחושת מועקה. האם, הוא שאל
את עצמו, הפכתי להיות כמו אותם מטרידנים כפייתיים שעוקבים
אחרי נשים? אך הוא החליט לנסות את מזלו. הזדמנות כזו לא חוזרת
על עצמה לעיתים קרובות. התוכנית הייתה להמתין עד שהיא תצא
מהחנות ולבצע איגוף, כך הם יעמדו פנים מול פנים. הוא החליט לתת
לה את זכות ההתעלמות. משום מה, ניר היה בטוח שהיא תזכור אותו
בגלל ביקוריו הקבועים בדירת המישגלים בה היא עבדה ובגלל שהיה
עדיין מספיק אור יום בחוץ.

אחריי כ-40 דקות קטי יצאה מצויידת בבגדים שהיא קנתה זה עתה.
ניר ביצע את האיגוף בתיזמון מושלם, כמו שלימדו אותו בבית הספר
למטרידנים בשיעור שעסק בעיקוב ואיגוף. הם התקרבו זה לזאת
בצעדים מדודים, ניר הפנה את מבטו לכיוונה וחיכה לתגובה. האם
היא תיהיה מספיק מרוכזת וזריזה לזהות אותו? האם היא תזכור אותו
בכלל, או שהוא היה יהיר מידיי? האם היא תגיב בחיוב? במבוכה?
בהתעלמות? קטי סובבה פניה בסתמיות משועממת, פיתאום נוצר קשר
עין, ניר שידר אדישות, אבל הוא היה כבר בטוח: היא זיהתה
אותו!!! קטי חייכה, עיניה התמלאו באושר של פגישה עם מכר ותיק.

"גילאוש", היא אמרה, "מה שלומך"?
"אהלן קטי", הוא הגיב. זאת הייתה סיטואציה מוזרה. כל מסתכל
מהצד היה חושב שיש כאן מפגש בין מכרים ותיקים או חברים לשעבר,
אבל לא. זה היה מפגש בין זונה ללקוח שלה. אף אחד גם לא ידע שהם
השתמשו בשמות בדויים, ולאף אחד לא היה איכפת.
"מה שלומך", היא חזרה ושאלה, והפעם הוסיפה נגיעה בכתף
השמאלית שלו. זרם של אדרנלין שטף את גופו של ניר.
ניר אף פעם לא התיימר להיות שגלן מצטיין שגומר פעמיים ב-40
דקות ועדיין רוצה עוד. הביצועים שלו לא נלקחו מסרט כחול, אלא
יותר מסרט הדרכה לאורטופדים. פריצת דיסק מתקופת שירותו הסדיר
מנעה ממנו לזוז בחופשיות של שגלנים אתלטיים. אבל עובדה שהיא
זכרה אותו.

לאור תגובתה המתלהבת ניר החליט להכות במנוש בעוד הוא לח,
"אפשר להזמין אותך כאן לקפה קצר", הוא הצביע על בית
הקפה/פיצוצייה 30 מטרים משם.
"בטח, למה לא", היא אמרה לאחר התלבטות של שנייה.
"מרגש", הגיב ניר והתחיל לחפש במוחו נושאים לשיחה. מיד הוא
נזכר בלימודיי האופנה בלונדון.
"את נראת מצויין כרגיל. לאן נעלמת? התגעגתי".
"אמרתי לך שאני נוסעת ללונדון, ללימודי אופנה", השיבה קטי.
מאותו שלב היא סיפרה לו על כל מה שקרה לה שם, זה היה מתיש.
במהלך המונולג שלה ניר הבין שהיא בודדה. היא לא אמרה את זה אבל
זה היה ברור כשמש השוקעת מול חוף ימה של תל-אביב בסוף חודש
אוגוסט. היא שידרה צורך במגע אנושי, לאו דווקא מיני. אחרי כ-25
דקות של סיפורי לונדון, ניר לקח צעד נוסף.
"אני עסוק היום בערב. רוצה להפגש מחר?". הוא ידע שיש סיכוי
טוב שהיא תגיד כן.
"על הכיפאק", היא ענתה, "למה לא, תמיד היית ג'נטלמן".
קטי ששכבה עם מאות שלא לומר אלפיי גברים זכרה דווקא אותו
לטובה, ניר לא ידע אם זה טוב או רע. אבל בכל מקרה, הם קבעו
להפגש לא רחוק מאותו בית קפה, יום למחרת ב-20:30. הוא נתן לה
נשיקה עדינה של ג'נטלמן בלחי והלך לדרכו. רק אז הוא נזכר
שעדיין לא ידע את שמה האמיתי.

ניר שב לביתו טעון באנרגיות מיניות בלתי נידלות, הראש שלו
הסתובב בקצב של די.וי.די. איברו היה זקור ומוכן לנקירה. לא היה
צורך בשום סרט שיגולים בכדי להגיע לסיפוק. רק המחשבה על קטי
גרמה להצטברות נוזלים באשכשכת. לאחר מאמץ קטן מאוד הוא ביצע
ירי ברטוב, בקצב אש מקסימלי לכיוון אסלת ביתו. יש תיאוריה
הטוענת כי תשתית הביוב בתל-אביב התפוצצה בגלל חוסר היכולת
להתמודד עם כמויות החומר הלבן ששיחרר למערכת, אבל אנחנו סוטים
מהסיפור המרכזי. אולי טעיתי, ניר חשב בעודו מתקלח, אוליי הייתי
צריך להזמין אותה לבילוי הערב. היא יכולה להתחרט עכשיו. אבל
לא! הוא סתר את עצמו, היא שידרה נואשות יוקדת, בלתי משתמעת
לשתי פנים.

הבוקר שקדם למפגש היה קשה מהצפוי, תרתי משמע, לא נעים להסתובב
במקום עבודה מכובד עם זיקפה תמידית שמסביבך אנשים שפעם אחרונה
שקיבלו מציצה הגונה היתה כאשר יצחק שמיר היה ראש ממשלה. התפוקה
שלו באותו יום לא היתה מזהירה. השעה המיועדת התקרבה. האם היא
תופיע, ניר הרהר. האם היא התחרטה? נמלכה בדעתה? אולי היא פגשה
מאז אתמול ידידה ותיקה שתנעים את בדידותה על חשבונו? הוא התקרב
למקום המפגש, נרגש כמו תיכוניסט בתול שפוגש את בריטני ספירס.
ואז פתאום ננעל מבטו עליה כמו טיל מונחה לייזר.

קצת קשה להסביר מה היא לבשה. מה שבטוח זה לא היה הרבה. קטי
ראתה אותו, חייכה בהקלה ונופפה לשלום. היא כנראה חששה שהוא לא
יופיע. ואומרים שגברים לא מבינים נשים, הוא חשב לעצמו. ניר
הושיט את ידו ללחיצת יד. קטי שיתפה פעולה והמשיכה את התנועה
בנשיקה רכה על השפתיים. זה היה ברור, הבחורה רוצה את הכל. הם
התחילו ב"מה נשמע ומה קורה" סטנדרטיים. תחושת המבוכה הראשונה
חלפה כאשר היא סיפרה על חששה שניר לא יופיע. היא לא פחדה לחשוף
את הצד הפגיע שלה. הוא כנראה יצג בעיניה דמות אמהית במובן
הגברי של המילה. הצורך שלה למגע אנושי זעק לשמיים, ככה לפחות
חשב ניר. הם בחרו בית קפה באיזור הטיילת. האוכל לא היה העיקר,
רק תירוץ, משהו לעשות בין משפט למשפט. והמילים נשפכו כמו יין
ביקב.

"אתה מבין, גילאוש?", שאלה/אמרה קטי. ואז הוא נזכר שלא ידע
את שמה האמיתי.
"השם האמיתי שלי הוא ניר", הוא לקח את הצעד הראשון. קטי
השתתקה. היא הופתעה מהצעד שנקט. היה לה ברור שתורה להחשף. לאור
ניסיונה, זה היה תמיד החלק הקשה.
"ולי קוראים שמעון". ניר חייך, הוא חשב שהיא סיפרה בדיחה,
אבל לא. היא הייתה במקור הוא. עכשיו הוא הבין למה היו לה פניי
בובה, ולמה הוא חשב שהיא מיסתורית, ולמה אתמול היא עשתה קניות
בקסטרו-מן. לא חלפה שניה, אחריי הסחרחורת בא הקיא וכל מה שהוא
אכל ביומיים האחרונים מצא עצמו על גופה המנוסר של הליידי-בוי
הישראלית. תחושת החירמון הוחלפה בגועל. ניר הרגיש לפתע צורך
כפייתי לצחצח את שיניו למשך שנה. שמעון/קטי ניסה/ניסתה לומר
משהו. זה העונש הגדול לחטאיים הקטנים שלי, הירהר ניר בעירפול
חושים בזמן שראשו צנח לתוך קערת הספגטי שזה עתה הזמין.