אחדים מזכרונות הילדות היותר עגומים שלי הם הנסעות הנצחיות
ליבנאל לבקר את הדודים בכפר.
זה התחיל משעת בוקר מוקדמת מאוד בו אבי התעורר עם שחר נמרץ
להחריד ובמקום לעזור בהכנות לקראת הנסיעה שאג על אימי שאנחנו
כבר מאחרים. שלא תבינו לא נכון, ההכנות לא היו דבר של מה בכך.
היה צורך להכין סל מלא טובין לשלוש חיות הטרף, הצאצאים שישבו
מאחור ושהדרך היחידה שידעו להפיג את שימומונם היה בלעיסה. לאחר
הכנת המזון, היה שלב הכנת הילדים. הטונים של אבא שלי היו עולים
ברמה וכל הבית היה כמרקחה. טוב, סופסוף נוסעים, כשאחותי מטעם
האו"ם יושבת באמצע כדי לגרום להפרדת כוחות ביני לבין אחי. בואו
נגיד שהסידור עזר חלקית, מה שיותר עזר להשכין שלום זה הבחילות
שהיו לי בנסיעה.
נסיעה זו - לא שונה מקודמותיה - החלה כשאבי היה על סף
התפוצצות. באותו יום נמדדו רמות ברומטר מאוד מרשימות, והגשם
שירד באמצע אוגוסט, לאחר שהשקע הברומטרי הפליג לו לדרכו, גרם
לילד קטן בשם דני לרצות להיות חזאי כשיהיה גדול.
הגענו לאמצע ואדי ערה. חום אימים. כמובן שאבא שלי לא טרח לבדוק
את המים במכונית לפני שיצאנו לדרך והפלא ופלא, מכונית הפז'ו
התחממה. התיישבנו בצל העצים בחום של 35 מעלות בצל, סל המזון
והמשקאות שהוכן בעוד מועד כבר אזל מזמן, אבי הלך להביא מתחנת
הדלק הסמוכה מים לרדיאטור,
חזר לאחר חצי שעה עם מים והפלגנו לדרכינו, שלוש עגבניות שנשרפו
בשמש ומכיוון שעורי הוא הצח מכולם הפכתי ישר לעגבניה סוג ב',
מאלו שמיועדות רק לייצור קטשופ.
בדרך הספקתי להקיא עוד פעם פעמיים ולא ידענו האם ליחס זאת למכת
שמש או להקאות הרגילות שהיו מנת חלקי בכל נסיעה ארוכה.
הגענו אדומים אך מחוצים לבית דודתי שהלעיטה אותנו בכמות מים
שהיתה מספיקה להשקיית שדה חמניות והלכנו אחר כבוד להתרחץ.
מכיוון שלא הרגשתי טוב התקלחתי אחרונה, אך כשנכנסתי למקלחת
אמרתי לאימי, "אמא אני ממש לא מרגישה טוב, נורא נורא חם פה".
איזה בית משוכלל, סאונה, ספא וכל זה לפני שהחלה מגפת הצימרים
להתפשט ברחבי הגליל. לאחר המקלחת שקשה לתאר אותה כמרעננת, פנתה
אימי לדודתי ושאלה אותה לפשר החום הבלתי נסבל. מה שהתברר הוא,
שבמקום להדליק את האור הדלקנו את החימום של חדר האמבטיה.
טוב, לאחר חוויה מביכה זו נפלו שלושת הדובים לשינה עמוקה.
אבא שלי חווה כמה רגעי אושר, במקום היחיד שהיה מאושר בו -
יבנאל, כשהגיע הטלפון הבהול מרעננה. כלבתינו האהובה בוני או
ליתר דיוק מפלצת שחורה מסוג דני ענק שמשתרעת לגובה מטר ואורך
מטר וחצי, שדרך אגב היתה מיוחמת, מנסה לאנוס כלב קטן שחדר
לכלוב שלה. ניסיונות ההצלה ההירואים של שכנינו נחלו כשלון חרוץ
וההמולה רבה. הוערנו בחפזה אספנו את מטלטלינו, 18 בקבוקי מים
כנגד עין הרע וחזרנו לרעננה. אבא שלי הראה איפוק מרשים וצעק רק
מידי חמש דקות או כל פעם שהעזנו להוציא הגה.
כשחזרנו הבנו שהשכנים לשם שינוי לא הגזימו, הכלב המסכן מסוג
פינצר נכנס לכלוב של בוני בשל ריח היחום. היא מנסה להתיישב
עליו בניסיון להזדווג והוא צורח.
אבי לשם שינוי הפנה את כל זעמו בצורה חיובית, נכנס לגוב האריות
ועל אף נהמותיה המפחידות של בוני לא נרתע, סילק את בוני מעל
הכלב החבול והוציא את הגיבור הננסי אחר כבוד.
אף כי כלב הפינצר הלך לפסיכולוג במשך שנה, הוא לא התגבר על
הטראומה ובסופו של דבר הפך להומו.
בוני המשיכה לילל בקול קורע לב. אבא שלי החליט לעשות מעשה
הומני ולקח אותה לטיול ארוך בפרדסים. שניהם חזרו רגועים
יחסית.
ראה כי טוב והחליט לקחת את בוני גם למחרת היום לטיול, אך הפעם
הגדיל לעשות וקשר אותה לרכב והריץ אותה עד לפרדסים, אף כי
הפיג'ו היה ישן, לרוץ 40 קמ"ש זה עדיין קצת מוגזם ואמנם בוני
התמוטטה. לקחנו אותה לוטרינר המקומי שקבע על המקום שהכלבה עברה
התקף לב.
איזה מזל שלאבי לא היו עוד פרצי הומניות כאלו ובוני נפטרה אחרי
הרבה שנים בזיקנה טובה.