"הי, אתה" "מי, אני?" סווינגלין הסתובב "כן, אתה, יפיוף".
הרוגלין הזקן היה שיכור ומכוער, שני מחושיו רפויים על אפו
האדום ורגליו משתלשלות משני צידי הכסא שעליו ישב "הכסא הזה"-
והוא דחף כיסא ברגליו לעבר סווינגלין- "צריך שיפוץ". הכסא
התפרק ברגע שעצר מתנופתו, ממש לרגלי סווינגלין. סווינגלין נרתע
לאחור והרוגלין צחק בלעג. "אתה בסדר?" רוזה הניחה את המגש על
הבר ובאה לבדוק מה קרה. רוזה הטובה, היא עזרה לו מהרגע שהגיע
לעיר. הם אהבו, אך בעל הפונדק לא רצה שבתו תתחתן עם בן כפר
פשוט וחצי-אלף. רוזה עזרה לסווינגלין לאסוף את חלקי הכיסא והוא
לקח אותם למטבח. "אדוני" פנה אל בעל הפונדק, "כן?" בעל הפונדק
השמן והמשופם שסווינגלין תיעב כל כך ישב כשרגליו על השולחן
והטבחית בחיקו. "אחד הלקוחות שבר כסא. לזרוק אותו לפח?" "כן,
כן." יותר תשומת לב סווינגלין לא קיבל ממנו. הפח היה בעצם החצר
האחורית, וסווינגלין נשנק מהסרחון לרגע, זרק את הכיסא וחשב
להיכנס, אבל זה היה המקום היחידי בו עזבו אותו לנפשו. הוא
התיישב על חבית, נאנח. "זה הכסא החמישי השבוע. אם רק הייתי
יכול..." והוא שקע במחשבות. הוא עזב את הכפר לאחר שאביו, הנפח,
נפטר. אחיו ירש את המפחה והוא נשאר ללא שום עיסוק כמעט, אז הוא
התחיל לחלום על מי-זרן, תהילה וכבוד. הוא יצא לעיר הגדולה עם
ברכת אימו, תרמיל עם האוכל שלה, נאד של נוזל- קקטוס, כמה טיפות
של מי- זרן, מטבע נחושת ופגיון קטן- "על כל מקרה" אמר לו דקי
כשאימא לא ראתה "תחזור מהר". וסווינגלין נפנף להם עד שיצא
מהכפר. הוא היה בערך בן 14 כשעזב ואז נתמזל מזלו ורק כשני ימי
הליכה מהכפר מצא עבודה כשוליית קוסם. הקוסם היה נדיב אליו,
ולימד אותו לקרוא, לכתוב, קסמים, ואפילו לירות ברובה-קשת. הוא
התקדם יפה כי היה מוכשר ומהיר קליטה. היו לו עיני אלף שקדיות
ואוזני אלף מחודדות, אבל הוא היה גבוה מדי, שרירי מדי ועם
כתפיים רחבות מכדי להיות אלף. אימו הייתה הנסיכה האלפית
שהתאהבה בנפח הנאה שעבד בארמון, ולבסוף ברחה אחרי הגבר שאהבה.
האור (המלך) מעולם לא סלח לבתו על כך, ניתק כל קשר עמה והספיד
אותה כמתה. סווינגלין הרהר בו מעט ואז חזר לעצמו. הוא היה
מיוחד וכאשר הקסים את עצמו לעיר במצוות הקוסם (אחד הקסמים
הראשונים שלמד היה כיצד לעבור ממקום למקום) יכול היה להשיג כל
נערה, אך הן כלל לא עניינו אותו, עד שבאחת מהפעמים ראה את רוזה
בשוק, במקרה. היא לא הייתה מאוד יפה, אבל היה בה משהו מיוחד
וסווינגלין חש שהוא מצא את אהבת חייו. הוא עקב אחריה עד
לפונדק, ואחרי שסיים את עבודות הבית אצל הקוסם חזר לעיר, הציג
את עצמו והם דיברו בחצר האחורית המצחינה שעה ארוכה. היא התאהבה
בו והם נפגשו הרבה פעמים... איזה אושר. סווינגלין נאנח שוב
וחזר למציאות. עכשיו הוא היה כבר בן 23 ושנה לפני סיום העבודה.
הוא עדיין היה שוליית קוסם, אבל בנוסף לכך עבד כבר 4 שנים אצל
בעל הפונדק כדי לזכות ברוזה. איפה התהילה ומי-הזרן? הוא נכנס
פנימה "אתה עובד חרוץ" אמר בעל הפונדק. "כאילו עבדת 5 שנים"
לגלג. סווינגלין החליט להתעלם מהלגלוג "באמת? אז אני יכול כבר
לקבל את רוזה?" "הצחקת אותי. רוזה שלי- אתך? לעולם." "אבל
חתמנו על חוזה ו..." "חוזה שמוזה- אתה פשוט תעבוד ואם תהיה טוב
אז אולי... הי, לאן אתה הולך- בוא הנה". סווינגלין יצא בריצה
מהפונדק שכל כך שנא. הוא רצה לחשוב. רגליו הוליכו אותו לכיוון
ההרים והוא התיישב על אבן הגבול שסימנה את סופה של מישק. רוזה
באה בריצה אחריו. "מה הוא אמר?" שאלה. "כרגיל. נמאס לי. רוזה,
בואי נברח." "זה..." "מה מחזיק אותך פה? אביך מתייחס אליך כמו
לכלב." "הוא אימץ אותי וטיפל בי כשהתייתמתי. הוא צריך אותי. מה
הוא יעשה בלעדי?" "אני בטוח שהוא יסתדר. הוא סתם מנצל אותך אבל
כנראה שאת תמימה מכדי לראות את זה" התרתח סווינגלין. "אני לא
יכול לסבול אותו יותר. אני עוזב מחר בערב ומבקש שתבואי איתי.
אני לא עשיר, אבל נוכל לחיות באופן סביר אצל הקוסם, ושם נתחבא
מפני אביך." היא לא באה. הוא חזר לבית הקוסם, אשר נתן לו מימיה
שלמה של מי-זרן לא מהולים(הקוסם היה עשיר), ספר לחשים, ואפילו
רובה קשת עם נרתיק מלא קליעים "הוא בנוי במיוחד בשבילך. זה
כתודה על שירותיך" חייך הקוסם." ומכיוון שאתה לא מנוסה אני
שולח אותך בשליחות אחרונה, והיא בשבילך. יש לי חבר נפח, שגר
בקצה המזרחי של העיר. תן לו את זה"- והוא נתן לסווינגלין פתק
שכתב תוך כדי דיבור. "אם העניינים לא מסתדרים אתה תמיד רצוי
פה. ותזהר, לא אוהבים אותך במיוחד, אתה יודע." "תודה רבה על
הכל." אמר סווינגלין. "אני עוד אחזור לבקר" הוסיף, והלך. הוא
נשאר אצל הנפח כשבוע, וזה לימד אותו את אומנות הלחימה
הנובורית. כאשר יצא לדרך סוף סוף, הוא היה מצויד בתרמיל עם
אוכל, בספר הלחשים, ברובה הקשת ובקליעים, בחבל ובמקל לחימה
גמיש.