אהובתי, חברתי הטובה ביותר, תשוקתי, אם ילדי.
אני יכול לקרוא לך בכל השמות הללו, יכול לקשור לך כתרים,
יכול לראות אותך בדמיוני בכל רגע נתון,
לחלום אותך באלף פנים ושמות והתרחשויות,
וכל הזמן הזה אני יודע שאת שם,
איפושהו במרחבים הפראיים של המציאות.
אולי כבר נפגשנו, אולי אנחנו מכירים במסגרת אחרת,
אולי פעם ישבנו זה לצד זו באוטובוס,
אולי את הפנטזיה, שמהתלת בי כבר שנתיים כמעט.
לא יודע.
מדמיין, שאני מרגיש אותך שם, ויודע שאני לא.
לא מזמן השארתי מאחורי שלושים שנה.
למדתי בהן, גדלתי, התעצבתי, לעיתים גם נעצבתי, בגרתי, בשלתי,
הנני.
אני מוכן.
אני מרגיש מעומק הרחם שאין לי, את הכמיהה לילדיך,
את הרצון לפרי אהבה שטרם נבטה,
את התשוקה לאהוב את הנבט הזה,
להשקות אותו מים חיים, בנחשול של חיים,
בכל הכוחות, שאני מטפח.
חמוש בסבלנות אני מצפה להופעתך בחיי.
וכל הזמן הזה, בודק את עצמי
וכותב וכותב וכותב.
רק כדי לרוקן את הלב,
שלא יתפקע לי בתוך השריון.
01/07/2004
10:38
|