יש משהוא מיוחד ביום חמישי.
כבר שמתעוררים בבוקר, מרגישים שזה לא סתם עוד יום ( בלי
להעליב את הימים האחרים שגם הם אחלה בצורה מסוימת ). אתה שוכב
במיטה, השעון כבר צלצל, אתה עדיין חצי ישן וחצי ער, מנסה לגרום
לעצמך לפתוח עיניים ליום חדש. פתאום מתגנבת למחשבותך  הידיעה
שהיום, כן היום, יום חמישי. חיוך מתחיל לעלות על פניך, מחשבותך
מתחילות לנדוד למחוזות רחוקים של היום בערב.     אופס, נרדמת.

מזל שלשעון יש סנוז.
הפעם כבר אין זמן לחשוב, קמים, מתארגנים ויוצאים מהבית. בחוץ
הכול נראה כמעט אותו דבר כמו כול יום, כמעט.
בהכול יש קצת יום חמישי , באנשים יש קצת חמישי, במכוניות, בריח
אפילו במזג האוויר.
אבל מתי יודעים שזה באמת יום חמישי? שזה לא חלום או שסתם
התבלבלת?
"יום חמישי, כמעט סוף שבוע" מודיע גלגלץ. רטט של שימחה עובר
בגופך. "בו נתחיל עם היום הזה כדי שנוכל לגמור איתו" אתה חושב
ומתחיל לנסוע.

יושב מול הצג המטריד ומנסה להתמקד במסמך, קורא את אותה שורה
שלוש פעמים ועדיין לא ממש זוכר מה לעזאזל כתוב שם. קם, מדליק
סיגריה. היד רועדת קלות, מין ביטוי מוזר לכול האנרגיה שעצורה
בך ורק מחכה להתפרץ החוצה.
עוד שיחת מסדרון משעממת. כול מה שבא לך זה לצעוק לו בפרצוף
"מה? אתה לא יודע איזה יום היום?
יום חמישי היום, זה לא סתם עוד יום של שיחות משעממות, היום זה
יום של שיחות יום חמישי".

ת'אמת, יש משהו טוב בכול הצפייה הזאת. זה רק גורם לערב להראות
הרבה יותר.... יותר.

שוב הצג, הפעם אני אפילו לא מנסה לקרוא. יושב, שומע מוזיקה
ונותן למחשבות לנדוד, חיוך הזוי עולה לי על השפתיים. אני כבר
יכול לשמוע את המוזיקה, לראות את האורות המרצדים, להרגיש את
האווירה של השחרור, השחרור הנפלא הזה מהחיים, הראש מלא מחשבות,
הגוף זז בקצב מטורף כאילו רודף אחרי הצלילים, העיניים רואות
כתמים שמדי פעם לובשים צורות של אנשים. מרגיש כול איבר בגוף
אבל לא מרגיש כלום. עף , מנותק.

חייב לשתות (מים)

ביפ ביפ, ביפ ביפ . פותח עיניים, מסתכל מסביב, מתמקד. הודעת
דואר חדשה. כוס אמו, מה רוצים ממני? מה?  הם לא יודעים? אני
מקווה שזו הודעה של יום חמישי ( לא שיש לי מושג מה זה אומר אבל
בטוח יש משהו כזה, לא? ) אני פשוט לא אקרא אותה.

שוב אוטו, הפעם בכיוון ההפוך, אנדרלנין זורם בדם, הרדיו צועק
בקולי קולות איזה שיר לא מוכר.
בכלל לא אכפת לי, רק צריך להיזהר לא למות, אנשים בכביש הם ממש
חיות. תנו לי רק להגיע הביתה.

מתארגנים, מתקלחים, מתלבשים, קובעים, מדברים, מעשנים, יוצאים,
מגיעים, נכנסים.

פתאום שקט.

אתה אם עצמך, עומד באמצע המועדון, מוזיקה מסביב, אנשים בכל
מקום, אבל אתה מרגיש במרכז. בום, הכדור בפנים.

חצי שעה אחרי, ההרגשה הכי טובה בעולם, העולם נהיה המקום הכי
טוב בעולם, הכול נקי, כולם מחייכים, חיוך מרוח על הפרצוף, הדבר
שאתה הכי רוצה לעשות זה מה שאתה בדיוק עושה.


איך חיכיתי לזה, וכמה זה מזויף.....