"תוריד את הידיים שלך ממני", אמרתי לו. אבל הוא לא הקשיב. הוא
המשיך כמו תמיד. ושוב זה היה על הדבר הכי מפגר בעולם. ושוב
חשבתי לעצמי - "איך את יכולה להיות כל כך מפגרת? את הרי יודעת,
שאת לא צריכה לעצבן אותו. אז למה את עושה את זה?", כמו שכל פעם
הייתי חושבת על עצמי. והייתי בוכה. כמה שהייתי בוכה. לא כי כאב
לי פיזית. לזה כבר הייתי מתורגלת. פשוט חשבתי לעצמי איך זה,
שאני לא לומדת מטעויות? איך זה, שאני כזאת מפגרת? וכל פעם,
שהייתי רואה את האור בחדר מחשב, הייתי יודעת, שלא להתקרב לשם.
אבל אתמול הוא הלך משם. מאיפה אני צריכה לדעת, שהוא יחזור...?
"מה זאת אומרת מאיפה היית צריכה לדעת???" צועק הקול הזה בראש
שלי "לא היית צריכה להיכנס לשם וזהו. מה את שואלת יותר מדי
שאלות" המשיך הקול הקר הזה. ואני תמיד הייתי ממש משתדלת להקשיב
לו, כי היית יודעת, שאם אני לא מקשיבה לו, הלך עלי...
אבל הייתי צריכה לדעת כבר לפני המון זמן, שזה לא נכון. שזה
אסור. אבל לא ידעתי. רק אתמול, כשערן דיבר איתי בטלפון, הבנתי
שזה אסור. רק אתמול, אחרי 7 שנים ארוכות, גיליתי שלא אני אשמה.
רק אתמול, אחרי שהיה לי בפעם הראשונה בחיים שלי את האומץ להגיד
את השלוש מילים הכואבות האלה, שישבו לי כמו אבן על הלב, הבנתי
שזה לא צריך להיות ככה. שזה צריך להיות ההפך. הבנתי, שאני לא
אשמה. שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה בבית שלי בלי לפחד. רק
אתמול אחרי 7 שנים כואבות הבנתי, שזה שאח שלי דפוק זה לא אומר,
שאני צריכה לסבול.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני ואחי היינו רבים. הוא היה מרביץ
לי, אני הייתי גונבת לו כסף. ככל שהיינו יותר גדולים, המכות
יותר כאבו וזה היה מתחיל מהשטויות הכי קטנות.

אני זוכרת, שהיה לחבר שלי יומולדת ואני ישבתי במטבח והכנתי לו
עוגה. ואח שלי בא ורצה לאכול ארוחת ערב. הוא היה חייב לאכול
במטבח, כי אין סיכוי שהמלך הזה יאכל בשולחן האוכל. הוא חייב את
המטבח, מבינים? ואני לא ידעתי את זה. ואני התפרשתי על כל
המטבח, כי אתם יודעים איך זה כשעושים עוגה. פה התבנית ושם
ביצים, וקצת קמח מפוזר. והוא התעצבן והוא הפך את כל המטבח.
והוא שבר את כל הכלים. והוא נתן לי כזה אגרוף, שהשפה העליונה
שלי התנפחה ודיממה. ואני הייתי צריכה ללכת לבית של חבר שלי,
לעשות לו הפתעה ליומולדת עם שפה נפוחה. ואיך שאני התביישתי.
וההורים שלי עומדים בצד ולא אומרים כלום. כי הוא המלך. מה שהוא
אומר עושים. והוא היה חייל. עם נשק. אז בכלל לא כדאי לעצבן
אותו.

אני זוכרת איזה לילה אחד, שחברה שלי ישנה אצלי. פעם אחת בחיים
היה לי אומץ להזמין חברה לישון אצלי בבית, ודווקא בלילה הזה
הייתי חייבת לעצבן אותו. ובגלל מה? כי לא השארתי שוקולד במקרר.
שוקולד! זה רק שוקולד!!! אבל לא. הוא יחזור הביתה באמצע הלילה
ויראה, שנגמר השוקולד במקרר, ויבוא ישר לחדר שלי. וזה לא
מעניין אותו, שהשעה אחת וחצי בלילה. וזה לא מעניין אותו, שחברה
שלי ישנה אצלי. וזה לא מעניין אותו, שיש עוד שוקולד במזווה.
הוא היה צריך את השוקולד שלו קר. מהמקרר. איך לא חשבתי על זה?
איך יכלתי לגמור לו את כל השוקולד??? אז הוא בא לחדר שלי
והתחיל לבעוט בי בבטן. "אכלת את כל השוקולד, עכשיו הבטן שלך
תסבול" הוא אמר. והוא בעט כל כך חזק. אני ישנה והוא עושה איתי
חשבונות על שוקולדים. ואני פותחת את העיניים ורואה אותו עומד
מעליי עם העיניים השטניות שלו. ובועט בי. ושובר את אוסף
החרסינה שלי. ואני שומעת את דלת חדר השינה של ההורים שלי נסגרת
ואני יודעת, שהלך עלי. וחברה שלי מנסה להתעלם וזה שוב רק אני
והוא. והפעם זה בגלל שוקולד. למחרת לא הלכתי לבית ספר. וגם לא
ביום שאחרי. הייתי במיון, כי היה לי דימום פנימי בקיבה. נגמר
השוקולד במקרר ואני במיון עם דימום פנימי בקיבה.

אבל עכשיו אחרי 7 שנים אני יודעת, שזאת לא אשמתי. עכשיו, כשאני
עובדת במשטרה, אני יודעת, שזה אסור. עכשיו, כשאני עובדת
במשטרה, אני יודעת, שאני יכולה להגיש נגדו תלונה. לקחתי את כל
האומץ, שאי-פעם היה לי, וניגשתי לקצין תורן. "אח שלי מרביץ לי
כבר 7 שנים" אמרתי לו עם דמעות בעיניים.

עכשיו אני יכולה לישון בשקט. עכשיו הוא בכלא. עכשיו המשפט נגמר
ואני כבר עברתי עיר כדי לא להיזכר במשפחה הנוראית שלי ובילדות
הזוועתית, שהייתה לי. ועכשיו אני כבר בת 22 וזה הכל מאחורי.
ועכשיו אני יודעת, שכשיהיו לי ילדים, אני כל הזמן אגיד להם כמה
אני אוהבת אותם וכמה שהם חכמים, גם אם לא תמיד זה יהיה נכון,
רק בכדי שהם לא ירגישו נחותים. רק כדי שהם לא יתנו לאף אחד
לדרוך עליהם, שהם ידעו מה מותר ומה אסור. ועכשיו אני יודעת,
שאצלי בבית לא יהיו מכות. עכשיו אני יודעת, שאצלי בבית תהיה רק
אהבה.