פשוט תקראו את זה.
אני לא חושבת, שיש צורך בהסבר כלשהו.

לא מצליחה לישון.
הדקות נמשכות כמו שעות, והשעות...
השעות מתחילות להיראות כמו ימים.
והימים לשבועות...
השבועות לחודשים...
והרוטינה הזאת כבר מוכרת, אני בטוחה. אז אני לא אתמהמה.
בקיצור, ככה זה נמשך הלאה בסיבוב ספירלה אינסופי שכזה.
לא יודעת מה לעשות.
אני רוצה לחלום שוב !
גם כאשר אני סוף סוף מצליחה לישון, אולי לאיזה שעתיים או אפילו
שלוש, וכמובן שהדבר מתממש רק לאחר איזה חצי כדור ווליום או אחד
שלם.
לפעמים גם כמה כוסות יין לא קטנות...
אפילו אז, רק מגיעים אליי הסיוטים האלה!
מאיפה הם באים, לכל הרוחות?
טוב, אולי משם באמת.
זה תמיד נראה כמו איזה סרט רע, שרק אלפרד היצ'קוק והמוח המעוות
שלו יכול ליצור.
איך ייתכן, שגם במוחי שלי
אצל בחורה בת 20- ישנם כאלה דימויים, כאלה תמונות?
אני יודעת, שאני לא כאחרים.
מאז ומעולם צורת החשיבה שלי הייתה שונה משל כולם.
אבל, אני לא פסיכית...
אני בטוחה, שלא!
למרות, שאם לומר את האמת, אפילו אני מצהירה על כך, שאני כן.
אך אני מתכוונת לזה בצורה אחרת.
אני מדברת על הפסיכיות האומנותית שלי...
לא על זה!
מה זה?
מה קורה לי ?
זיכרונות
אני זוכרת מראות כאלה עוד מילדותי, ובכלל לאורך כל חיי עד
היום.
אך הן לא חזרו על עצמן בכזה רצף!
בעיות השינה שלי גם הן מילדות...
עוד מגיל 6 אני זוכרת את עצמי קמה מן המיטה באמצע הלילה, כאשר
כל הבית היה ישן ויושבת ליד החלון, שהיה ממש על סף מיטתי,
מסתכלת החוצה אל הלילה.
ילדה בת 6 והמחשבות שלה...
כך גיליתי את יופייה של הזריחה.
אני כבר מזמן בטוחה ללא צל של ספק, שאני יכולה לתאר את הזריחה
בצורה המדוייקת ביותר, אפילו יותר מכל סופר ומכל מדען פלצן
ומחוסר שינה, שעובד על הנוסחאות שלו עד אור הבוקר.
אלה אנשים, שהזריחה כבר לא עושה להם את זה כמו לאחרים.
היום אני כמעט ולא מצליחה להירדם כדי שיתאפשר לי להתעורר כך.
שוכבת במיטה שעות, מתהפכת מצד לצד...
עדיין לא מצליחה.
עכשיו הישיבה על אדן החלון החליפה את עצמה בטיול רגלי בין
רחובות העיר.

גיליתי, שיש הרבה דברים מעניינים לגלות ולראות, כאשר אתה
מסתובב לך לבד בשעות מוזרות ברחבי העיר.
אלה השעות בהן אפשר, למשל, לראות התכנסויות של הומלסים...
מין פגישות סודיות כאלה, שבהן הם מחלקים את הטריטוריה שלהם
לקיבוץ נדבות, ומחליטים כיצד לחלק את הכסף ביניהם.
לא הרבה אנשים יודעים את זה, אך ישנה מאפיית הומלסים לא קטנה.
אפילו כאן קיים הקפיטליזם...
ממשיכה ללכת, סיימתי עוד סיגריה.
שוב הגעתי לפילטר...
הנה משאית הלחם הולכת לסיים את המסלול הקבוע שלה.
לפעמים מתחשק לי לעשות מבצע חלב.
כמו כשהייתי ילדה בל"ג בעומר...
אבל אני אף פעם לא עושה, זה לא אותו הדבר לבד.
עוד שיר חדש מתנגן לי בראש, אני חייבת לחזור הביתה מהר ולהוציא
אותו על הגיטרה.
לפעמים יש דברים חיוביים בחוסר השינה הזה.
מסתכלת שמאלה וכרגיל אני רואה את אותה עסקת הסמים באותה
הגינה.
הכל לוקח בדיוק שניה...
השוכר, שזה תמיד אותו אחד.
והאדם השני, הם משתנים כל הזמן...
למרות שיש קבועים.
עוברים אחד ליד השני במהירות, כביכול לא מכירים האחד את השני.
ואז היד שלהם נפגשת, ככה בלי כוונה...
במקרה.
וזהו...
העסקה התבצעה.
עוד מכור הרואין קיבל את המנה היומית שלו.
אני בטוחה, שהשוכר מכיר אותי...
זה לא טוב. כדאי, שאני אתחיל לשנות מסלול.
אבל אני פשוט כל כך אוהבת אותו!
אין יותר הומלסים של עגלות הפחיות ברחוב
אני מתחילה לחזור הביתה, מדליקה סיגריה נוספת...
גם זה לא טוב, אני זמרת.
אבל אני כל כך אוהבת לעשן...
מסמנת שלום לאיש הזקן עם הפרצוף החביב והחיוך הצעיר, משום-מה,
שאוסף את הקרטונים כל יום, חוץ משישי ושבת.
הוא לפחות חכם ועושה כסף מחוסר השינה שלו.
הנה, כבר פתחו את הקיוסק ליד הבית שלי...
כמה כסף יש לי?
הפעם זה שקית שוקו.
חוזרת הביתה עם הזקנים והציפורים...
עולה בחדר המדרגות של בניין הקומות הישן, שאני גרה בו.
כל פעם הצבע של חדר המדרגות הזה נראה אחרת, הכל תלוי בצבע אור
היום בחוץ, אני חושבת,
או פשוט בשעת החזרה שלי, שהיא אף פעם לא קבועה.
אני בבית
השותפה שלי ישנה עדיין...
לא היה לי כוח לעבור דרך העבודה של השותף שלי ולהגיד לו שלום
הפעם, אז עברתי לצד השני של הכביש בדרך חזרה.
סיימתי את שקית השוקו. אבל אני עדיין צמאה, אז מזגתי לעצמי כוס
מים.
אני שונאת מים!
לוקחת את הגיטרה ומוציאה את השיר, שהתנגן לי בראש.
אני צריכה לזכור להקליט אותו. הוא לא רע בכלל.
מורידה את הנעליים והבגדים, ושוב נשכבת במיטה.
שיט!
כרגיל, ההליכה הזאת לא עייפה אותי.
מזל שיום חופש היום ואני לא צריכה ללכת לעבודה...
עוצמת עיניים. אוף, עם כל המחשבות האלה!
אני צריכה לנהל יומן.
חבל שזה יותר מדי השקעה בשבילי...
השעון המעורר בפלאפון שלי מתחיל לצלצל.
מנגינה של רוקי
אני לא מבינה למה אני לא מבטלת אותו, זה לא שאני ישנה או משהו
כזה.
תקווה זה דבר מוזר
אוף, מתי יגיע כבר היום הזה בשבוע, שאני כבר כן מצליחה לישון?
ואז אני ישנה לפחות 12 שעות, אפילו יותר.
זה מין יום כזה, שמחפה על כל השבוע.
רק ביום הזה אני חולמת...
ויש כל כך הרבה חלומות.
אני כל כך אוהבת לחלום!
אבל למה הכל מתרכז לי רק ביום אחד?
טוב, נלמד קצת את התפקיד למחזה.
הטלפון מצלצל פתאום...
זאת אמא.
היא יודעת, שאני לא מצליחה לישון...
גם אני אוהבת אותך.
שוב צלצול.
אבא, אותו הסיפור...
גם אני אוהבת אותך.
צלצול נוסף.
זה הוא...
יפה שלי, בוקר טוב.
גם אני אוהבת אותך.
אוף, למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד?
בן אדם יוותר על האהבה שלו בשביל השאיפות שלו לחיים
כולל אני, גם אני וויתרתי.
אבל אף פעם לא מוותרים עד הסוף, זה למה ממשיכים להיפגש ולומר
מילות אהבה ולהתעלס.
אחר כך זה מתווסף למחשבות...
טוב, כנראה שרק מתי שאני אשיג את מה שאני רוצה, אני אצליח
לישון כמו שצריך.
וחיי יתחילו...
אבל לכל הרוחות והשדים, מתי הזמן הזה יגיע?
טוב, בינתיים ניקח עוד חצי כדור ווליום.