הוא נולד בלילה, ובכך לא היה שונה מחלק גדול של התינוקות. החשש
היה כי אמו, שהשיפור המיוחל במצבה לא הגיע למרות הטיפול החדיש,
לא תשרוד את הלידה. הסרטן נתגלה אצלה כמה שבועות לפני שגילתה,
כי היא בהריון. הרופאים, שלא כהרגלם, לא היו חלוקים בדעתם
אפילו לרגע בקשר לדרך הטיפול: הפלה. הפלה יכולה להקנות לה עוד
בין שנתיים לעשר שנים. בעלה התחנן גם כן.
"את זוכרת, כשרק נפגשנו?"
"איך אני יכולה לשכוח... נראית כל כך מגוחך עם כל החברים
המוזרים שלך, ישבתם בפאב לחגוג איזה משחק כדורסל, שכנראה תאם
את הציפיות שלכם..."
"כן...ואת, כרגיל, לימודים. מי יושב ללמוד בפאב? כך תמהתי
לעצמי. ידעתי, שמדובר באישה לא רגילה ושאני מוכרח לדבר איתך"
"כן, ומה אמרת לי? שאתם שמחים מאותה סיבה, שההולנדים עצובים,
כי הקבוצה מקופנהאגן הפסידה להפועל...לא צחקתי כך המון
זמן..."
"יקרה...הייתי לך בעל טוב בחמש השנים האלו, נכון?"
"הכי טוב שיכולתי לחלום..."
"אני מתחנן...אני לא רוצה לאבד אותך עדיין..."
"ילד היה החלום שלך! מאז ומעולם רצית להמשיך לטפל בו, ללמד
אותו לשחק כדורגל, שיתפוס את מקומך בחברה יום אחד..."
"לא במחיר חייך..." הוא אמר וקולו נשבר באמצע.
"תראה, שיהיה בסדר" אמרה לו וחייכה, "תראה, שכוחי יעמוד לי
להישאר בחיים ולהיות לך אישה ולתינוק שלנו כאמא".
משראה, שאין לו איך לשכנע אותה, ויתר, רק נשא תפילה למי שרק
יסכים לשמוע, שהלידה תעבור בשלום.

כחודשיים לפני התאריך המיועד היא הרגישה מכאובים קשים לפתע בכל
גופה. רק בעזרת ריכוז רב וכוח סיבולת עצום הצליחה לבודד את
הכאב ולהבין, שמרכזו בבטנה. לפתע רצו אליה חברותיה לעבודה.
מבלי ששמה לב, נפלה על הארץ. דם רב זרם מאזור חלציה.
כשהאמבולנס הגיע לאחר רבע שעה, כבר הייתה ללא הכרה.
מבית החולים התקשרו אליו. מיד עזב את עבודתו, נכנס אל רכבו
ודהר אל עבר בית החולים. "אנא..." שוב התפלל בדמעות, "אנא,
אלוהים...אל תיקח אותה עדיין...השאר לי אותה ואת התינוק
שלנו...אם הצדק עוד קיים..." אך נהג המשאית, שהגיע מן הנתיב
האנך, מסוג הנהגים שמעולם לא אהב את התמרור שפקד לתת זכות
קדימה, קטע את חוט תפילותיו.
בבית החולים קיבלו ידיעה על התאונה. איש לא קישר עדיין.
בינתיים פסק ליבה של האם לפעום, והרופאים פעלו בשתי חזיתות:
החייאת האם והצלת חייו של התינוק, שטרם נולד.
כמה שניות לאחר שהצליח הרופא לשלוף את התינוק הקר, שרק דממת
מוות בקעה מפיו, הכריזה הרופאה, שעבדה איתו, כי לא יהיה ניתן
להציל את האמא. והנה יכלה לה משפחה להיעלם לחלוטין.
אבל הוא חי. ניסיונות ההחייאה צלחו, והתינוק החל לפתע לבכות.
מה מוזר היה הדבר...לא היתה זו צווחה רגילה של תינוק, שאך
לראשונה נשם לבדו, אלא יותר בכי של אדם מבוגר, בכי מתוך כאב.
בכי מתוך אבדן ושכול. אביו לא הספיק להגיע לבית החולים, לפני
שעזבה אותו נשמתו. וכך, בעצם, נולד התינוק כבנו של המוות
בעצמו. הרופאים המיואשים, שהבינו רק מאוחר יותר את המקרה, לא
ידעו מה לעשות. חיפשו קרובי משפחה בתיקים הרפואיים של ההורים
המנוחים, ולא מצאו. אך הוא חי. בתוך האינקובטור ובעזרת
הטיפולים והאהבה המסורה, שהעניקו לו הרופאים והאחיות, הוא
המשיך להתפתח מפג חולני לתינוק יפייפה. ולאחר שלושה חודשים היה
מוכן להשתחרר מבית החולים, לו רק היה מי, שייקח אותו.

בגיל 3, לילה אחד, נתעורר פתאום והחל בוכה. בכי שקט, לא בכי של
תשומת לב, רעב או פחד. בכי של עצב טהור. אמו המאמצת, שהייתה
בשבילו אמו לכל דבר, שמעה אותו ורצה אליו.
"חמוד שלי...מה קרה? כואב לך משהו?"
"לא, אמא...לא כואב...רוצה לישון...". חיבקה אותו אמו ושרה
באוזניו את שיר הערש האהוב עליו, והוא נרדם שוב.
אך גיחותיו החוצה מעולם השינה כבר הפכו לשם דבר ידוע וקבוע.
משנמשכו יותר מחצי שנה, פנתה האם לרופא המשפחה.
"חלום רע, אולי?" שאל הרופא.
"אני לא חושבת...הוא לרוב לא מתעורר מחלומות, וכשהוא מתעורר,
הוא מספר לי שחלם משהו...לרוב משהו בסגנון מפלצת שרודפת אחריו
או צעצוע שאבד לו"
"נשמע נורמלי...ואת בטוחה, שלא כואב לו משהו? ייתכן,
חלילה...גידול, שירש מאמו הביולוגית?"
"הו, לא! אני לוקחת אותו לבדיקות המועד קבוע בכל כמה חודשים,
וחוץ מזה הוא היה אומר לי. הוא מספר לי אם כואב לו משהו, כי
הוא מבין שלרוב אני יכולה להעלים את הכאב, לכאורה"
"מוזר מאוד..." הרופא בדק אותו ולא מצא שום דבר, שאינו כשורה.
הילד גדל והתפתח בצורה משביעת רצון ואף מפתיעה, בהתחשב בנסיבות
לידתו ובגנים, שקיבל מאמו. בלית ברירה פנתה האם לפסיכולוגית
לגיל הרך. אך לאחר חודש של פגישות הודיעה לה הפסיכולוגית, שאם
משהו לא בסדר עם בנה, אין היא יכולה להבין מהו. כך נתייאשו
הוריו, והבינו שלא נותר מה לעשות, אלא לנסות להבין בעצמם מה
מטריד את מנוחתו של בנם.

היא אהבה את בנה מאוד, אמו המאמצת. עדיין זכרה כיצד הודיע להם
בית החולים על נסיבות מותו ושאל אם ירצו לאמצו. אחת האחיות
הייתה חברת ילדות שלה וידעה, כי היא אישה עקרה, שרוצה מאוד
להיות לאם. כמו מתנה משמיים נחת בחייהם. כמה אהבה אותו, תמיד
ניסתה להעניק לו חום ואהבה, שלא יפלו מאלו של אם ביולוגית.
וכעת, נחושה הייתה בדעתה להבין מה מפריע לבנה היקר.
השנים חלפו, וההתעוררויות של הילד בלילה מדי פעם בפעם הפכו
לדבר שבשגרה. אך הצטרפו אליהם מה, שלמראית עין נראו כמו התקפי
דיכאון ספונטניים במהלך שאר שעות היממה. ההורים חשו אובדי
עצות. מה זה? איזו רוח רעה רודפת את בנם?!

יום אחד אספה אותו מהגן, וראתה כי הוא שקט מן הרגיל.
"אתה מרגיש טוב?"
"כן"
"היה לך יום טוב בגן?"
"לא כל כך"
"למה?"
"היה לי עצוב..."
"למה, מה קרה?"
"הגננת הסבירה לי מה קורה לכל האנשים, שאני רואה"
"איזה אנשים?"
"האנשים, שבאים אלי לעיניים ועושים לי עצוב"
בזאת עצרה האם את הרכב בחריקת בלמים ויצאה מן האוטו, פתחה את
הדלת האחורית וחיבקה את בנה.
"בבקשה, ספר לי...איזה אנשים? האם הם אלו המעירים אותך בלילה?
האם בגללם אתה עצוב?"
"כן, אמא. אבל הגננת הסבירה, שזו לא אשמתם, הם לא
מתכוונים..."
"לא מתכוונים להעציב אותך?"
"לא מתכוונים למות"
"למות? מה זאת אומרת? הגננת הסבירה לכם היום על חיים ומוות?"
"כן. היא אמרה, שאנשים חיים עד שהם כבר סבא וסבתא, זקנים כמו
סבא וסבתא שלי ואפילו יותר, ואז הם מתים והולכים למעלה
לאלוהים"
"זה נכון, חמודי. אבל...איך זה קשור לאנשים, שאתה רואה?"
"כי הם מתים, ובהתחלה רק אני יודע...ואני יודע, שלא כולם באמת
מתים, רק כשהם זקנים...את יודעת, שגם אנשים כמו אבא מתים? וגם
ילדים כמוני?" ובאומרו זאת דמעה זלגה על לחיו. "אלוהים
ישמור..." נחרדה האם, "הוא רק בן 5, למה הוא מדבר ככה???"

לאחר שיחה עם הגננת הבינה האם, שבנה לא נבהל מההסבר על המוות,
אלא להיפך, התעניין מאוד, שאל שאלות, רק נראה עצוב מעט, והגננת
חשבה שאולי סבו או סבתו מתו או נוטים למות... הפסיכולוגית,
שטיפלה בו בעבר, לקחה אותו לטיפולים קבועים של פעמיים בשבוע,
ולאחר כחודשיים ישבה עם ההורים לשיחת סיכום על ממצאיה.
"אני חוששת, שיש לו סכיזופרניית-ילדים. הוא הוזה. לכן הוא
מתעורר בלילה. לכן מדי פעם הוא נכנס למה, שעושה רושם של התקף
דיפרסיה"
"אבל...למה? איך?"
"אני לא יודעת. אתן לכם הפניה לפסיכיאטר, שאני מכירה. ההזיות
שלו מאוד אמיתיות בעיניו, לפי דבריו הוא רואה בעיני רוחו אנשים
מתים, אבל...לא בדיוק..."
"מה זאת אומרת לא בדיוק?"
"האנשים, שהוא רואה, מספרים לו, כי הם הולכים למות, והם רובם
ככולם נורא עצובים. איש אחד צעיר סיפר לו על מותו לפני כמה
ימים, והאיש, לפי ציטוט של בנך, 'לא רוצה למות, הוא רוצה
להישאר עם החברים שלו לשחק כדורגל, אבל הוא צריך למות והוא
עצוב'".
למשמע הדברים השתנק האב.
"מה קרה?" שאלה האם בדאגה.
"בעלך מודאג..." אמרה הרופאה, כאשר מבט מאוד לא מאמין על פניה,
"משום שלפני ארבעה ימים מת שחקן כדורגל מפורסם מנבחרת
אורוגוואי מדום לב באמצע המשחק. הוא היה בן לא יותר מ-25 שנה,
למיטב הבנתי"
"כנראה הוא שמע אותך, כשראית חדשות..." נזפה האם באב. וכי מה
עוד יכלה לחשוב?

חלפו שנתיים, והוא כבר תלמיד בית ספר. על ה"אנשים", שבאים
אליו, חדל מלדבר מאז המפגש עם הפסיכיאטר, שבנסותו לשכנע אותו
לקחת תרופות, אמר לו כמה שמצבו מקשה על הוריו. הוא לא רצה
להעציב את אמא ואבא, לכן הפסיק לדבר על כך. כשהיה עצוב, התאפק.
הרי הוא כבר ילד גדול. יום אחד ניגש אל אמו במטבח, והוא בוכה
כולו.
"חמודי! מה קרה???"
"אמא...אמא...אני מצטער..."
"מה קרה, ילדון, מה קרה?"
"סבתא הולכת למות..."
"טיפשון, סבתא שלך בריאה כמו שור!"
"נכון," הוסיף האב, "אפילו המוות לא רוצה את האמא הזאת שלך
לידו!" אמר וצחק.
הילד לא הקשיב. רק לקח דף ועט ורשם משהו. לאחר מכן הניח את הדף
והלך לחדרו. האם רצתה ללכת אחריו, אך לפתע צלצל הטלפון.
"כן?" ענה האב, "כן, בעלה מדבר...מה?! אל
אלוהים...בסדר...להתראות..." אמר והניח את השפופרת, כשכל מצחו
מכוסה זיעה קרה.
"מה קרה???" שאלה האם בחרדה.
"יקירתי...אני מצטער כל כך...אמא שלך...האוטובוס שלה עבר
תאונה...לא היו נפגעים, אך היא קיבלה התקף לב באמצע, ומכיוון
שישבה מאחור- איש לא שם לב...עד שהיה מאוחר מדי..."
"אוי לי..." החלה האם לבכות. ובחדרו למעלה, בכה גם הילד. הוא
יתגעגע אל סבתו האהובה.
המשטרה נזדקקה לה, שתזהה את הגופה של אמה. משם ביקשה לנסוע
למקום התאונה, שם האוטובוס והמכונית האחרת, שהייתה מעורבת,
עדיין חנו.
"קו 201...היא נסעה לת"א, לחברה הזאת שלה מהחוג לידיעת
הארץ..." אמרה האם ומחתה דמעה. הם נסעו הביתה בדממה. את אביה
קברה בשנה שעברה, וכעת את אמה. איזה ביש מזל. במה חטאה?
למחרת בעיתון הייתה כתבה על התאונה. הייתה תמונה של האוטובוס
לפני ואחרי התאונה. לפתע צרחה האם וקראה לאב, שיבוא מהר.
"מה קרה???"
"זוכר אתמול, כשהוא בכה ואמר לי, שאמי עומדת למות? הוא לקח
נייר וצייר או כתב משהו? מה עשינו עם הנייר??? איפה הוא?!"
"הרגעי חמודה, הרגעי! הוא עדיין על השולחן, היכן שהוא השאיר
אותו...חכי ואביא לך אותו..."
היא הביטה בדף, ופרצה בבכי.
"חמודה, מה יש? בבקשה תסבירי לי..."
"תסתכל כאן בעיתון..." היא אמרה בקול חנוק מבכי, "מספר הרישוי
של האוטובוס..."
"12-345-89, אז מה? מה זה משנה?"
"תסתכל בדף!" היא אמרה בצרחה כמעט, "תסתכל!!!"
"שוד ושבר!!!" קרא האב, והדף נפל מידו. על הדף היו כתובים
בגדול ובמסורבל ככתב ידו של ילד בכתה ב' 10 מספרים...
12,345,89201.
"הוא ידע..." בכתה האם, "הוא ידע...הוא יודע כבר
שנים...התמונות, שבאות לו אל הראש...למה? אני לא יודעת...אבל
הוא יודע..."
ובזאת צנחה האם על הרצפה, מעולפת...

הפסיכיאטר, כיאה לאיש מדע, נאלץ להתאמץ על מנת לא לגחך לסיפורה
של האם.
"צירוף מקרים", אמר ופתר הכל, "הילד שלך סכיזופרן והתרופות
כנראה במינון נמוך מדי, לא ידעתי שהמצב חמור עד כדי כך..."
"לתת לו עוד תרופות, שימחקו לו את המוח, לא יעזור!!!" צעק
האב.
"איך צירוף מקרים, דוקטור?" שאלה האם בייאוש, "הוא בכתה ב',
הוא לא יודע עדיין מספרים כאלו..."
"יש דרך פשוטה והגיונית להסביר הכל..."
"כמה אתה לוקח לשעה?" שאלה האם פתאום.
"גבירתי, בבקשה שבי, כולנו מבוגרים, הבה..."
"כמה?!" צעקה האם.
"200 שקלים...אני פסיכיאטר פרטי עם רקורד והמלצות, וגם..."
"אני קונה אותך ליומיים שלמים. שב איתו בכל שעות היממה ובקש
ממנו, שיספר לך מה שהוא רואה. כך נדע כולנו אם זה צירוף מקרים.
ואם יתגלה שטעית, לא תיקח כסף. מוסכם?"
"גבירתי, אני אדם עסוק, יש לי פגישות קבועות מראש ואיני יכול
לבטלן בגלל שגעונות שכאלו"
"התשלום עבור שעות הלילה יכסה זאת...בבקשה דוקטור...הוא כל מה
שיש לנו..." אמרה האם וקולה שוב נשבר.
נכמרו רחמי הרופא עליה. "בסדר..." אמר, "אבוא הערב..."
"אני לא יודעת למה, דוקטור..." אמרה האם בבכי, "אבל הבן שלי
רואה דברים...אנשים, שעומדים למות..."

בתום שלושת הימים, ראה הרופא מספיק. הילד חזה את מותם של שלושה
פלונים ושל בנקאי חשוב אחד. אז שאל הרופא על הוריו האמיתיים של
הילד.
"לא יאומן...", אמר בסופו של הסיפור, "הילד נולד אל תוך המוות,
אז המוות אמצו לבן...וכמו אב טוב הוא חולק עמו את הידע
שלו..."
"דוקטור, עכשיו אתה לא מדבר בהיגיון..."
"שום דבר לא הגיוני כאן!!! אני רופא כבר 20 שנים ואיש חובב מדע
כל חיי, ומה שראיתי כאן סותר לגמרי את כל תורת ההיגיון! רק
לאשפז אותו מיידית ולעקור את הנגע הזה מתוכו!"
"לאשפז? בגילו? דוקטור, בבקשה..."
"לא יעזור! הביאו אותו בטוב או שאערב את המשטרה", הוא אמר ויצא
את הבית.
"אני לא, שיעשו לי את זה" נשמע קולו של הילד פתאום.
"מה, חמודי?"
"מה שהוא אמר. לאשפז או משהו כזה. זה בוודאי כואב אם רופא עושה
את זה"
"חמודי, לאשפז זה אומר, שתהיה בבית החולים לקצת זמן, שיוכלו
לעזור לך"
"זה בסדר. אף אחד לא יאשפז אותי. אני נשאר כאן איתכם"
"יקר שלי, ייתכן שלא תהיה ברירה..."
"אבל יש. ביקשתי שגם הוא ימות"
"מי?!"
"הרופא. בעוד כמה דקות ייפול עליו פסנתר והוא ימות, ואני אשאר
אתכם"
"מה?! אתה רציני?!"
"אני לא רוצה, שהוא ייקח אותי" אמר הילד והחל לבכות.
"חמודי..." אמצה אותו האם אל ליבה, "ממי ביקשת?"
"ממנו. הוא שם לי את האנשים בעיניים. הוא אומר לי מי הולך
למות. הוא ביקש ממני להזהיר אותך, שסבתא הולכת למות, עד אז הוא
לא הרשה לי לספר. זה היה סוד בינינו, והוא אמר, שאבא יכעס אם
אני אספר ואמא תבכה..."
"מי זה?!" צעק לפתע האב, "על מי אתה מדבר?!"
"אתם רוצים לפגוש אותו?"
"כן! תראה לי מי זה!" צעק האב. "תראה לי ולאמא שלך מי עושה את
זה!!!"
"אני יכול לבוא אתכם לפגוש אותו? אני לא רוצה להישאר לבד
בבית"
"חמודי", שאלה האמא פתאום, "על מה אתה מדבר?"
"מהר. מאוד מהר. הרבה רעש ואש ואז..."
לפני שהספיק האב לדרוש הסבר, התפוצץ הבית לרסיסים.

הוא נולד למוות, ולמרות זאת חי. האהבה של הוריו המקוריים אליו
לפני שנולד ואחד לשני חיברה אותו אליהם לנצח, ולכן אל המוות.
מספרים, שמדי כמה דורות התגלתה יכולת מדהימה זו בעוד ילד,
גלגול נשמתו של אותו ילד בכתה ב', שהמוות בחר לשכון בתוכו,
ולכן כל עוד יהא מוות בעולם, תהא נשמתו שבה לעולם החיים. ובכל
דור, כאשר גילה את היכולת להרוג, השתמש בה. על עצמו. למען יוכל
לשוב אל הוריו האמיתיים, למען לעולם לא יישאר לבד, כפי שניסה
בהתחלה המוות להשאירו. הוא נולד אל המוות, והמוות חי בו.