טופפת, כהרגלך, עם כפכפי העץ שלך לעברי, שוטפת עיניים, השתחלת
פנימה דרך אישון חרירי.
לבשת מידבר-
מכנסייך נחצבו מסלע אדמדם, משתפלים ממותנייך, כמתרפקים על עורק
דם. חולצתך נתפרה מקורי שינה של דיונה זהובה, שזה נתעוררה.
שערך נישא ברוח חול ושעשוע והלבנה רקמה לצווארך געגוע.
תכשיטייך מצטלצלים כענפי דקלים, כשנעת בתערובת של חולות
נודדים.
ועינייך. עינייך שחורות כבארות מים-חיים, מצלות למנוחה על
אורחת-גמלים.
ייבשת פי והייתי צמא למידבר.
אך לחבק מידבר זה עניין מסוכן!
הצמאים בחומו ימצאו מחזות-פתאים - בריכות של צל בם טנא דבש
ותמרים. השמש תחלחל מבעד לכל לבוש - תישזוף לכוויות, עד נותר
עור כמוש.
סופות של חול יעוורו כל עין, המנתבת דרכה אל סהר טבול-יין,
ותחת סלע מימיי אוקיינוס קדום, זנבו של עקרב יצרוב בך מום.
אך אחר בישנות החמה אל תוך חולות אופק טובעניים כל נווד מנוסה
וחרוש צילוקים ירווה צימאונו בזריחות כוכבים.
לא ביקשתי יותר, רק לחבק מידבר, אז לקחת לריאות ואמרת "בטח
אפשר". אחר-כך שוב טופפת עד אבד המקצב. פנית לרחוב ונשארתי
לבד.
לא הרמתי מבט למרחבי הריק, שהשארת. ידעתי לבטח, כל הצבע
נישאב.
אישון הזדגג והעולם התעוות - מוסיף להסתובב סביב צירו הכבד.
מתעלם כך סתם,
מעוד נווד משתומם, שביובש אובד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.