עמדתי מעל הגופה שלה עם חיוך של מבוכה. היה שקט כמעט מוחלט,
מלבד קול הטפטוף הענוג של הדם שלה מהידיים שלי. הריח החלוד של
הדם התחיל למלות את כל הכיתה הריקה ולרגע ניסיתי לזכור מי אני.
התיישבתי בנונשלנטיות על השולחן שמול לוח הכיתה, ממלא את
השולחן הקטן בדם שלה. הוצאתי סיגריה מהתיק שלה והדלקתי אותה עם
גפרורים שהיו בתוך הקופסה. זה תחביב כזה שיש לי, לנסות לגלות
מה בדיוק המאורע שגרם לי להחליף פרסונה. כן. קצת מרגיזה הידיעה
שאני לא היחיד ששולט בגוף שלי ושאחד האחרים נוטה לאנוס ולרצוח
נשים תמימות. אבל אני חי עם זה כבר כל כך הרבה שנים שזה כבר
הפסיק להטריד אותי. הבטתי על הגופה המרוטשת שלרגלי ואז על
השעון. השעה הייתה עשר וחצי בלילה, קצת מאוחר מדי בשביל
להסתובב בבית הספר. כנראה שהיה לי משהו עם הבחורה הזו. על פי
המסמכים שהיו לה בתיק היא הייתה מורה. אולי מורה שלי? אולי
ניהלתי איתה רומן? זה יסביר למה עשינו את זה בבית הספר. לא
שאני יודע אם אחד האחרים החליט לחזור לתיכון. אחת מנורות
הפלורוסנט הבהבה לרגע. טוב נו. אולי רצוי שאני אעשה משהו עם
הסצנה הזו. לא. אני לא האדם המתאים לתפקיד הזה... אוי ואבוי.
אוקי אז אני עומד מעל גופה של אישה בבית ספר בשעת לילה מאוחרת
ואני מכוסה שוב בדם. אני מצטלב לרגע ויוצא בשקט מדלת הכיתה.
אני מכיר את בית הספר הזה. כבר הייתי פה כמה פעמים. אמנם חשוך
כאן אבל אני מצליח למצוא את מתג האור ורץ לשירותים. אני מנקה
את ידיי ומוריד את חולצתי ספוגת הדם. מזל שיש לי גופיה ושהדם
הכתים רק את השרוולים של החולצה. אני שוטף את החולצה מספר דקות
ואז חוזר ומנקה את כל כתמי הדם עם החולצה הספוגה. עדיין נשארים
כתמים אך אני אמצא דרך לטפל בהם. אני הולך לחדר המורים, מוציא
בקבוק קולה מהמקרר ומספר שקיות אשפה מהארון. הקולה הוא מסיר
הדם הטוב ביותר. אני לא בטוח מאיפה אני יודע את פיסת המידע הזו
אבל זה לא חשוב כרגע. אני עוטף את הגופה בשקיות, נזהר שלא
ללכלך עוד את האזור ואחרי כן אני מתחיל לנקות את הדם הקרוש עם
הקולה של המורים. כמה דקות של ניקיון ועכשיו הכול בסדר. אני
יכול ללכת... חייכתי כי זה מה שאני טוב בו. הרי כל דבר שעושים
בחיוך הרבה יותר נחמד. גם אם אני מוצא את עצמי באמצע בית ספר,
עם גופה עטופה בניילון וידיעה לא כל כך נעימה שיש סבירות לא
קטנה שכרגע העלמתי עדויות מרצח. "נו טוב," אני אומר לעצמי,
עדיין מחייך "יש רק דבר אחד שאפשר לעשות עכשיו." הרמתי את
הגופה בזהירות, הנחתי אותה על כפתי ויצאתי מהבניין בלי לשכוח
לכבות את האורות כמובן. בחצר בית הספר מצאתי את את-החפירה של
גנן בית הספר והתחלתי לחפור. אני אוהב גננות. אני עוסק בזה כבר
שנים. אחרי כשעה וחצי של חפירה הייתי כבר מיוזע כולי אבל זה לא
נורא כי אני רק עם גופייה. זרקתי את הגברת המנוילנת אל תוך
הקבר הנחמד שסידרתי לה והתחלתי להחזיר את כל האדמה חזרה. אני
טוב בעבודה מהסוג הזה ואחרי חצי שעה של סידורים מסביב המקום
נראה בדיוק כמו שהיה לפני שבאתי. התיישבתי לרגע על ספסל קטן
בצד והבטתי בהערכה על עבודת האמנות שלי. פתאום שמעתי רחש
מאחוריי ואחריו שני ילדים הופיעו מהשיח והחלו לרוץ במהירות.
אני די בטוח שהם ראו מה עשיתי. חבל... הם בורחים ממני. כנראה
שיש להם סיבה. אני קם מהספסל ורץ במהירות אחריהם. אני מרגיש
כאילו עבדתי עכשיו שעתיים במכון הכושר. אבל למרות זאת אני משיג
אותם בקלות ואוחז בהם, כל אחד בזרוע אחרת. הם נראים צעירים,
בני 13 בערך. "למה ברחתם?" אני שואל. אחד מהם רועד מפחד והשני
מסתכל עלי במבט מפוחד ואומר "ראינו מה עשית! אתה קברת שם
גופה!" אני? גופה? מה ההיגיון בזה? אני מביט לכיוון הספסל
ולאדמה שלידו. אמנם יש שם את חפירה אבל המקום ישר לחלוטין.
נראה שפעם אחרונה שמישהו חפר שם היה אולי לפני ימים. "אל תהייה
מגוחך ילד. איפה יכולתי לקבור גופה?" הילד מסתכל עלי בעיניים
כמעט היסטריות "שם! באדמה! ראינו אותך, כבר חצי שעה שאתה מיישר
את האדמה אבל אנחנו לא נגלה! אני נשבע! בבקשה תן לנו ללכת."
הוא הציב אותי בדילמה. אני יודע שלא קברתי שם שום גופה אבל אני
לא רוצה שיתחילו לרוץ עלי שמועות. מה אני יכול לעשות... שברתי
לראשון את המפרקת בתנועה מהירה ואת השני חנקתי במו ידיי. לא
היה לי כוח להעלים אותם אז פשוט השארתי אותם שם. זה לא היה מצב
טוב. אני שונא להרוג ילדים, אני נכנס לנקיפות מצפון ליומיים
שלמים אחרי כן. אבל במצבים קשים נוקטים באמצעים נוקשים. אני לא
בטוח מה המצב באזור. חוץ משני הילדים אין כאן אף אחד אחר. או
שאולי יש? אני לא אוהב לשאול את עצמי שאלות מהסוג הזה כי הן
מבזבזות זמן. מאז המלחמה יש לי קצת בעיות בהכרה, בזה אני בטוח
אבל כרגע זה לא משנה. רצתי במהירות אל השיחים וחיכיתי שם מספר
דקות לשים לב שאין אף אחד אחר באזור. לא היה אף אחד אז בשקט
עשיתי את דרכי אל מחוץ לבית הספר. רצתי לכיוון הבית שלי
ונכנסתי פנימה. הכול היה בסדר. יכולתי ללכת למיטה. לישון...
בוקר... איזה כאב ראש מפוצץ. בטח שתיתי המון אתמול כי אין לי
מושג מתי הגעתי הביתה. אני זוכר שפגשתי אתמול איזה מישהי...
דינה קראו לה? כן! היא מורה בתיכון שבשכונה שלי. אני זוכר שהיה
נחמד דווקא. היא אמרה שיש לה את המפתחות של בית הספר ושאלה אם
אני רוצה לעזור לה להגשים פנטזיה. בטח הביאה משקאות חזקים כי
אני אפילו לא זוכר שהיו שם משקאות. נו טוב. עוד שרמוטה. רצתה
שאני אזיין אותה ועכשיו אני לא אראה אותה יותר בחיים. כמו
כולן...