ידיד שלי בשם יאיר בן משה, שהיכרתי בפורום "בסט שופינג"
הישראלי, שאל אותי במהלך דיון מסוים את השאלה הזאת: מה עדיף, "
4 נפש האדם" או "חצי דונם אדמת מולדת"?
לציין ולהדגיש, שמר בן משה נמצא בצד הימני-קיצוני של המפה
הפוליטית הארצית.
בתגובה לשאלתו, עניתי את התשובה הבאה, שיש בה משום הצעה להבנת
המציאות.
את הדיון תמצאו בדף הזה:
http://www.bsh.co.il/forums/ShowMessage2.asp?id=478625&Fnumber=33&SunId=0
תוכן התשובה:
התשובה לשאלתך- תמצאנה בספר הערכים!
אולם אנו מדברים על עקרונות יאיר!
יש הבדל בין "ערך אנושי" לבין "עקרון אנושי". זהו הוויכוח
העיקרי, יאיר, המתנהל בארץ בין המחנה הימני למחנה השמאלי.
חשיבת המחנה השמאלי, לא מבחינה למעשה בין ערך לעקרון. הם
מבלבלים בין שני המינוחים ומציעים את אותה השאלה שלך במדוייק:
מה עדיף, "4 נפש האדם" או "חצי דונם אדמת מולדת"? והתשובה
המתקבלת והנכונה היא: "4 נפש אדם" עדיפים על חצי דונם אדמת
מולדת. הם לא מבחינים, שגם המחנה הימני שותף איתם לתשובה הזאת;
רק מי שסר מהדרך הטובה יכול לתת תשובה מוטעית ולהיכשל במבחן
הזה. גם נפש אחת ויחידה עדיפה על 1000 דונם אדמת מולדת, זוהי
התשובה הנכונה והיחידה לשאלה זאת; אולם אל לנו לטעות בפעולת
הזיהוי: זו היתה שאלה ערכית והתשובה עליה היתה אחת ומוחצת,
מוחלטת. להבדיל משאלה עקרונית, שגם אסור לטעות בזיהוי שלה: האם
נכון לפתוח במלחמה כוללת, שייתכן וייפלו בה מאות חללים למען
דונם אחד של אדמת מולדת? והתשובה לשאלה זו גם מוחצת ומוחלטת:
כן, יש לפתוח במלחמה כזאת ולו בשביל דונם אחד מאדמת מולדת. עם
גאה עם שורשים ועקרונות לא יהסס לרגע, ושאלת המספרים והכדאיות
לא תפריע לו, גם לא תבלבל אותו: זהו עקרון.
עכשיו לשאלת השאלות: ומתי אני מוותר, הלכה למעשה, על דונם אדמת
המולדת למען נפש אחת, ומתי אני מחליט להילחם עליו ואפילו במחיר
מאות חללים (נפשות)?
בשביל לענות על השאלה הזאת אשתמש לרגע בשאלה השוואתית אחרת-
ואל דאגה, אינני מתחמק... אחזור לענות על השאלה המדוייקת
לעיל.
קיימים ערכי יסוד מוסריים, שהאדם הכיר והפנים מלפני אלפי
השנים. ניתן ביטוי מוחשי לחלק מערכים אלו בעשרת הדברות: לא
תענה ברעך עד שקר, לא תגנוב, כבד את אביך ואימך... קיים עוד
ערך רם מעלה, שניתן לו ביטוי בכל התרבויות ובכל השפות, שנקרא
"עזרה לזולת", ולשם ההדגמה אשתמש בערך הזה לצד עוד ערך אחד,
שאגנוב לרגע מעשרת הדברות: "לא תגנוב".
יורשה לי לבנות מצב היפותטי, שישמש אותי כאמור לצורך ההדגמה:
אני עובד בתור מנהל בחנות מסויימת, ואני איש של ערכים. יום אחד
גונבה לאוזניי השמועה אודות חבר הנמצא בסכנה ממשית (רפואית,
למשל) ויש להגיש לו עזרה דחופה מיידית, שעולה אלפי שקלים! לי
אין את הכסף; וגם לאחר מיצוי כל האפשרויות העומדות לרשותי
ולאחר בחינת האפשרות לבקשת עזרה או הלוואה כספית מבעל הבית
שלי, הגעתי למסקנה, שנותרו בפני שתי אפשרויות בלבד:
א- להרים ידיים ולהשאיר את חברי לחסדי שמיים.
ב- "לגנוב" כסף מהקופה של החנות, שאני אמון עליה, ולהציל את
חברי.
פתחתי את הקופה ו"גנבתי".
החלטתי מתוך שיקול ובידיעה שלמה, להעדיף, במצב הנתון שנקלעתי
אליו, את הערך השני, "עזרה לזולת", על חברו "לא לגנוב". לא
הייתי יכול לשמור על שני הערכים, שאני מאמין בהם בלב שלם, בו
בזמן, והגעתי לידי מסקנה והחלטה, שהערך השני (עזרה לזולת) הוא
חשוב ומהותי, באותו פרק זמן, מהערך הראשון (לא תגנוב); ולצערי,
אין היה באפשרותי לקיים את שני הערכים ביחד.
ניתוח המצב ההיפותטי:
המצב הנתון, שנקלעתי אליו, פתח בפני שאלה ערכית, שנבחנה על
ידי. התוצאה היתה, כאמור, להעדיף באותו פרק זמן מוגדר, ובהעדר
כל אפשרות אחרת, את אחד הערכים על פני אחיו. יכלתי, למשל,
באותה מידה להעדיף דווקא את הערך הראשון (לא לגנוב) על פני
עזרה לזולת, וזה לא היה משנה מהמסקנה כהוא זה של תוצאות
הניתוח, שהגעתי אליהן כלהלן:
1- על מנת לעמוד ולדון בשאלה ערכית חייבים להימצא, בגוף השאלה,
שני ערכים לפחות; ערכים אמיתיים.
2- חובה עלי לצאת מנקודת הנחה, שאותו האיש אשר נקלע לשאלה
ערכית כזו ואשר הוטלה עליו משימת ההכרעה בשאלה כזו, מאמין
ומכבד את אותם הערכים שהם נשוא שאלתו, גם מחוייב להם.
ולמסקנה הראשית:
3- כאשר הגעתי לידי החלטה והעדפתי, באותו מצב ופרק זמן נתונים,
את ערך א' על ערך ב', לא השתמע מהחלטתי זו הוויתור על ערך ב',
וגם לא הקלת ראש בו. בתוכי, לא הפסקתי לרגע את אמונתי בערך ב'
ואת מחוייבותי אליו. (הדילמה שלי היתה, איך אוכל להחזיר בעתיד
את הגלגל אחורה; להחזיר את "הגניבה", למשל...).
אני יכול לקחת עוד מצב היפותטי, בו משה נפל בידי הפלשתינאים,
והם ביקשו את פינוי ומסירת נווה דקלים מיידית לידיהם בתמורה
לחייו של משה! הזמן קצוב וחייו של משה בסכנה מיידית! לאחר
בדיקת ומיצוי כל האפשרויות העומדות לרשותי, אני יכול לעמוד
בפני ההחלטה להעדיף את חייו של משה על פני נווה דקלים! וכן על
פי סולם הערכים שלי (האישי מאוד), הייתי מפנה את כל נווה דקלים
ומוסר את אדמות המדינה לאויב; מה יהיה אחר כך- אין לי מושג,
אולם החשוב מכל בעיני ברגע נתון זה הם חייו של משה, איש בודד
אחד. זוהי שאלה ערכית, שתוחמת בגופה את שלוש הנקודות שציינתי
לעיל, ועל ראשן המסקנה השלישית והראשית: מעולם לא וויתרתי על
מושבת נווה דקלים וגם לא אוותר עליה; אולם ערך חיי משה באותו
מצב נתון, שנקלעתי אליו, היה חשוב מערך אדמת המולדת נווה
דקלים, כך החלטתי; ושלא יהיו ספקות: לאותה ההחלטה הייתי מגיע
גם אם הייתי יודע, שאת נווה דקלים לא אוכל להחזיר בעתיד הנראה
לעין.
עד כאן לעניין השאלה הערכית, ואני חייב לך עדיין את שאלת
"העקרון"- מתי אני מחליט להילחם על שכונה בת חצי דונם בנווה
דקלים, ואפילו במחיר של מאות חללים.
יש מאפיה בארץ! זאת עובדה, שאפילו במשטרה התחילו להודות בה.
נציג מעונב אחד של אחת ממשפחות המאפיה, החזקות בארץ, ערך אצלי
ביקור פתע בחנות. להזכירכם, אני עובד בתור מנהל בחנות. אותה
החנות, ששימשה אותי לעיל. הוא ביקשני "להרים" עבורו מהקופה
1,000 ש"ח מבלי לדווח לבעל הבית שלי/לדירקטוריון החברה- נציגי
בעלי המניות האנונימים, שעלולים לדווח למשטרה... אחרת חיי וחיי
משפחתי יהיו בסכנה. מדובר בסכום קטן בהחלט- יחסית לפדיון הכללי
של חנות כזאת... ובכל זאת, ובלי לחשוב פעמיים, עניתי לו ב"לך
תזדיין"! בד-בבד דיווחתי מיידית לדירקטוריון ודיווחתי גם
מיוזמתי למשטרה. התגובה לא איחרה לבוא, ואחד העובדים הוותיקים
של החנות נרצח "מסיבה עלומה" למחרת. התחלתי לשקשק ולהרגיש את
הסכנה המתקרבת אלי ואל עבר משפחתי, סכנה שיכלתי להוריד מעלי
בעבור סכום סמלי וזעום, שיכלתי "להרים" מהקופה היומית מבלי שום
חשש...
האיש המעונב התקשר שוב, ושאל אם קיבלתי את "המסר" מאתמול,
וביקשני באותה הנשימה לעשות עבורו עוד שרות קטן- להרים 1,000
ש"ח, לא יותר, וגם כאן טרקתי לו את הטלפון, לא לפני שבישרתי לו
שילך להזדיין בלי צורך בקבלה.
ניתוח מצב ב':
אנו דנים כאן בשאלה עקרונית: האם להיכנע ולרבוץ תחת עול האיום,
או לא. אני, המנהל בחנות, דנתי בשאלה הזאת בכובד ראש והגעתי
למסקנה נחרצת: לא להיכנע בפני האיום. זאת בשעה, שיכלתי לתרץ את
"גניבת" ה-1,000 ש"ח ואי-הדיווח על האיום, מבלי לחשוש מאי-
הבנות מצד בעלי הבית, שאמורים, ע"פ כל קנה מידה, להבין את
מניעי בהחלט...
כל זאת, כי אני, איש העקרונות, עמדתי כאן פנים אל פנים בפני
מקרה של עקרון! עמדתי בו בכבוד על אף הסכנות הכרוכות והנגזרות
מהחלטתי. החלטתי, ע"פ אמות המידה שלי, שיש בפני אפשרות אחת
מתוך שתיים:
א'- לבחון את המקרה מנקודת מבט של יעילות על כל ההקלות הנגזרות
ממנה.
ב'- לבחון את המקרה מנקודת מבט של עקרונות על כל הקשיים
הנגזרים ממנה.
וגם כאן יש לנו מסקנה ראשית אחת:
בניגוד לשאלת הערכים, בה ניתן לבחור באחד משני הערכים ולשמור,
בלי שום קשר לבחירה, על האופי הערכי של השאלה, כאן בשאלה
העקרונית- העיקרון נשמר ונגזר מבחירה מסויימת ומוגדרת, אחת
ויחידה. במקרה שלנו לעיל, למשל, לא הייתי יכול להגדיר את
השאלה, שדנתי בה, "כעקרונית"- אם הייתי בוחר באפשרות (א'), רק
הבחירה באפשרות (ב') תעניק לי את התואר הנכסף של "איש
עקרונות", ולשאלתי "שאלה עקרונית".
וגם כאן... אני יכול לקחת מצב היפותטי, בו הפלשתינאים מאיימים
בטרור ורצח יומיומי ובפיגועים, אם לא אפנה להם את נווה דקלים,
ואני עלול לעמוד בפני אותה השאלה העקרונית; כיצד אני מחליט
לבחון ולנתב את השאלה: מנקודת מבט קופמקטית או מנקודת מבט
עקרונית!
למיותר לציין את ההשלכות המקלות הנגזרות מהבחירה הקומפקטית,
המגיעות לידי יעילות מפתה של ממש; ואת הקשיים הנגזרים מהבחירה
השניה, שעלולים להגיע עד לכדי חוסר יציבות אזורי ו/או מלחמה
אכזרית בלתי אנושית! השאלה, בעצם, היא שאלה של רצון, של דחף,
של אינסטינקט אנושי, או של עקרון אנושי.
חשוב לציין, שבמקרה ההיפותטי של נווה דקלים, ולפני שפונים
לשאלת הבחירה בין היעילות לעיקרון, יש לדעת כמובן באם נווה
דקלים עונה על הגדרת אדמות מולדת או לאו. ולכן, יאיר, כאשר
בחשתי בשאלת גוש קטיף, ציינתי לך, שהשאלה היחידה, שמעסיקה
אותי, היא שאלה של הגדרה, לא יותר: האם גוש קטיף שייך לארץ
ישראל או לא.
יאיר בן משה,
גם אם החלופה לפינוי גוש קטיף או נווה דקלים היתה מניעת אסון
גדול מפעולת הפינוי, לא הייתי מקבל אותה, זאת כי הגדרתי לעצמי
את השאלה, ומלכתחילה, כשאלה עקרונית. מודה אני שבזאת, רק
הגבלתי את עצמי, רק הקשיתי על עצמי...
על שאלתך "מה עדיף, 4 נפש אדם או חצי דונם אדמת מולדת", עניתי
לעיל. וכפי שאמרתי, גם המחנה השמאלי משתמש, במקרה, בשאלה הזאת
ומבלבל בה את היצרים ואת עצמו ואת כל העולם, אפילו את עולם
הערכים.
הרשה לי, ידידי, לפנות דרך שורות אלו אל עולמו היפה והאנושי של
השמאל הישראלי המצוי, ולחזור בפניו על אותן המילים, שהפניתי
לך: גם נפש אחת ויחידה עדיפה על 1,000 דונם אדמת מולדת. עד כדי
כך אני הימני, קיצוני בדעותי; ולמרות זאת, אין זה מעביר אותי
על דעתי ואינו משפיע על שפיותי: אני יודע, כשצריך, לחזור אל
העקרונות שלי ולא לבלבל ביניהם לבין ערכי היסוד שלי, המוכרים
לי ככף ידי. אני יודע איפה אני דורך, אדוני; זוהי הנקודה
המפרידה בין מושגי היסוד של שנינו: מושגי היסוד שלי מקשרים
אותי עם המציאות- לא אמרתי עם העקרונות, ומנגד, מושגי היסוד
שלך מרחיקים אותך מהמציאות, ואני מוסיף, גם מהעקרונות.
|