שבתי והרהרתי על ספה ישנה, הגיע הסתיו ונעימות פסנתר שקטות
הפרו את השקט, ויצרו שקט משלהם, שקט חדש, שקט קדוש, ואני
שמעולם לא ידעתי להעריך עונה מלבד החורף, יושבת ושוקדת על
לימודי היקום, ובין היתר שותה קצת משקה קקאו חם, מכורבלת בפוך
של משי, וקוראת את "שר הטבעות" של טולקין, וחושבת לעצמי :איזה
תענוג, לחברות שלי יש חבר, אהבה, אבל הן לא יכולות להיות
בשקט,לבד עם עצמן, לשמוע ולעשות מה שהן רוצות.

קמתי והסטתי את הווילון הלבן והשקוף כדי לראות החוצה, היער היה
בעל גוון חום אדום של אדר, ואגוזית, כמה אהבתי את הסתיו
והחיים. ורק עכשיו הגעתי להבנה הזו, לבד בבית ישבתי על כורסא
ישנה ורוקמת בבד משי צבוע תבניות מקריות של החיים, ולפעמים
דימעה אחת נשרהמעייני ויצרה סימן מים שישאר לנצח על פני תבניות
הרקימה האקראיות שהראו שמש שמחה,וחיים עצובים, ובדידות וגם
שלווה וכמה שנמאס לי מהעולמות השונים שיצרתי לי, כמה שנמאס לי
לשמוע את היצירה "For Alice" לא הייתי מוכנה לוותר על זה זאת
עדיין, והאש הלוחשת, וכל הספרים שסביבילא יכלו לגלות לי זאת,
רק אהבות, ובדידות יכלו ללמד אתי על עצמי.

לגמתי עוד לגימה מהקקאו ,ושאלתי את עצמי איך חברות שלי בכלל
שותות קפה ואלכוהול ומעשנות, כי כל הדברים הללו פשוט מזעזעים
בעיני, ולא הייתי מוכנה לעבור את השלבים הללו, לא אף לניסיון.
כתמי המים כבר מילאו את הדוגמא הרקומה והחלתי להסיר את השמיכה
הארגמנית והכחולה מגופי, מתחת כל זאת נחה סכין חדה ומחוטבת,
שאותה השלכתי לאש הרוחשת.