קיבלנו את הקריאה בארבע בערך ותוך פחות מעשר דקות היינו במקום.
בניין דירות ישן ומתקלף. דלת הכניסה הייתה פתוחה ורצנו פנימה.
יואל טיפס במדרגות מאחוריי, עם החמצן, ואני דהרתי לדירה. קומה
רביעית, אין מעלית. ריח כבד של שתן אפף את המדרגות והמסדרונות
והטיפוס הפך קשה יותר מקומה לקומה. זה מוזר, הריצה שלפני. לא
משנה כמה פעמים אעשה את זה, לא משנה כמה מדרגות אטפס ולכמה
בניינים אכנס. אני לעולם לא ארגיש בטוח. החדשים שואלים את זה
כל הזמן. אם הבטחון יגיע מתישהו, אם בשלב כלשהו הם ירגישו
בטחון מלא לטפל במישהו  ותמיד מופתעים כשאני עונה בשלילה. זה
לא מגיע. כל פעם היא הראשונה מחדש. כל אדם הוא המטופל הראשון.
הפחד שהוא ימות לך, הפחד שהוא ימות בגללך. המבטים, המחשבות שזה
אשמתך, מחשבות שלך ושל הסובבים אותך. פחד נוראי שלא נעלם.

דפקנו על הדלת. דפקנו פעם שנייה. לא חיכינו לשלישית. פרצנו
פנימה בכוח. במרכז החדר שכב אדם מבוגר - אולי אפילו זקן, תלוי
מי מסתכל - ללא תנועה. רכנתי לידו והתחלתי את הבדיקה. לא נושם.
דופק - אין. צעקתי ליואל שייכנס עם החמצן.
"לא." השיב.
הרמתי מבט וראיתי אותו עומד חצי בחוץ, מבט מבועת על פניו. "מה
יש?" דרשתי, "'כנס כבר ותביא ת'חמצן!"
"לא נכנס עד שהדבר הזה לא סגור בחדר אחר".
עקבתי אחר מבטו וראיתי חמוס יושב על ספה, ולידו עגלה מלאה
אבטיחים. "מה יש לך?" צעקתי, "זה בסך הכך חמוס מסכן, לא
אמסטאף! מה הוא יעשה? כנס כבר!"
יואל לקח צעד חושש פנימה, כל גופו רועד. הוא המשיך להתקדם,
כשלפתע חטף אבטיח לראש ונפל על הרצפה, המום.
"מה זה צריך להיות?" צרחתי, "אני מרגיע אותו ואתה זורק עליו
אבטיחים? עכשיו כלום הוא לא ינסה יותר. כלום! בגללך!"
החמוס המשיך לשבת ולטפוח להנאתו על אבטיחים, ממלא את החדר
בצלילים חלולים משונים, ובלי להסתכל עליי, אמר: "אל תבטיח את
מה שלא תוכל לקיים". בקול מחוספס וצרוד.
"בכלל לא איכפת לך מהזקן הזה? הרי אתה גר איתו!"
הוא הביט בי לבסוף, עם שתי עיניים שחורות וריקות. "הוא גר איתי
ולא להיפך. וטוב שהוא גמר ככה", רטן החמוס, "אחרת הייתי חותך
אותו בעצמי. כל יום אני מעמיס את העגלה הזו עם עשרות אבטיחים
והולך לשוק. חום אימים בשוק, אתה יודע? יש לך מושג בכלל? אתה,
עם העבודה המרופדת שלך? חום אימים! אני רב שם עם כולם, עם
הבאסטיונרים השמנים והמזיעים, עם זקנות שמלטפות ונוגעות בכל
האבטיחים, אחד אחד, ובסוף לא קונות כלום,"
הוא היה על סף דמעות, החמוס, וניסה להסתיר את זה בצרחות וכעס.
"וכל יום שאני חוזר, החרא הזה לא ניקה את הבית, לא שטף כלים,
לא עשה כלום. כלום הוא לא השקיע, החלאה! כלום!" וזה היה הקש
האחרון. החמוס שקע לאחור בכורסא והחל לבכות ולייבב כמו ילד.
התקשרתי למוקד ואמרתי להם שהזקן גמור ושאני איתו בדרך. את
החמוס השארתי שם, עם הבכי והאבטיחים.  

שבוע אחר כך התפטרתי ועברתי לגור עם החמוס, שהתברר כיצור ממש
בסדר. קוראים לו חמוסי, וכבר שנים הוא בשוק עם האבטיחים, כמו
אבא שלו וסבא שלו לפניו. בבוקר אני עוזר לו לסדר את האבטיחים
בעגלה ולפני שהוא חוזר אני מוודא שהבית נקי ושאין כלים בכיור.
הוא חותך לנו אבטיח עם בולגרית ואנחנו מדברים על החיים ועל
אמסטאפים, ומי אשם ומי לא. ולפעמים, כשממש משעמם, אנחנו
מזמינים אמבולנס לכתובות-סתם ונקרעים מצחוק, כשרעש הסירנה חותך
את האוויר.