יתושים בכל מקום, כשפותחים את החלון, ואת הדלת האחורית, ואת
הדלת לאמבטיה, ואת קופסת הסוכריות.

יש את הימים האלה שהפינגווינים משתגעים. משונה, לפינגווינים
יצא שם של יצור מצחיק, זה הכל בגלל מרי פופינס (ארורה תהיי,
ג'ולי אנדריוז), אבל פינגווינים משוגעים זה לא משהו להתעסק
איתו. בן דוד שלי אמר לי פעם שכשפינגווין משתגע, הדבר הכי טוב
לעשות זה לברוח מהמקום הכי מהר שאפשר. אז הנהנתי ואמרתי
שכמובן, פינגווין משוגע זה לא משהו שאני רוצה להתעסק איתו.
אחרי זה כל סרט שאי פעם ראיתי שהיו בו פינגווינים תהיתי לעצמי
מה עשו המפיקים כשהפינגווינים השתגעו. ואיך השחקנים הגיבו?
שחקנים רגילים לחיים נוחים. פינגווינים משוגעים זה לא משהו
ששחקנים מפורסמים מעונינים להתעסק איתו. בטח בגלל זה יש
פינגווינים רק באלסקה, כי שם הם יכולים להשתגע בשקט בלי
שיפריעו להם. אני יכולה להבין את זה, אף אחד לא רוצה להשתגע
באמת ליד אנשים אחרים שעלולים להיבהל. הם עלולים לקרוא
לרשויות, ולרשויות אין סבלנות להתעסק עם כל בנאדם שמשתגע. אז
שולחים את הפינגווינים. הרשויות כבר יודעות איך להתעסק עם
פינגווין משוגע. פחות בנאדם אחד משוגע לא יזיק כמו פינגווין
משוגע אחד פחות.  אנשים הם הגזע הזה שאף אחד לא מבין, ובכל זאת
הם מרשים לעצמם להתפלא על זה שהם לא מבינים את הפינגווין.
"הוא משוגע!", אני כל פעם מנסה להסביר. זה אף פעם לא הולך.
אולי כי אני מנסה להגיד כבדרך אגב "גם אתם משוגעים". בסופו של
דבר השיגעון הוא משהו שבערך כולנו חולקים, בעיקר בלילה. חלומות
מציאותיים תמיד נראים מטורפים, וחלומות מטורפים תמיד נראים
מציאותיים. אין התחלה, אין סוף, והאמצע מעורפל. במילים אחרות
הייתי קוראת לזה סרט גרוע. אבל בימינו קוראים לזה חלומות
נבואיים. כל דבר מנבא משהו שעתיד לבוא והכל מקודד. כל צליל, כל
מילה, כל טקסט, כל תמונה שאנחנו רואים נכנסת לקוד בתוך המוח,
ואז מביאים אנשים לפענח את הקוד. ובסופו של דבר הם לא אומרים
שום דבר חדש. זה הכל ממוחזר ממיליוני אנשים אחרים עם אותו חלום
בדיוק. אנחנו חיים בעולם שבו הכל כבר נעשה, וכל דבר חדש הוא רק
מחזור מחדש של משהו ישן. אפילו המילה Fuck הייתה קיימת בימי
הביניים. כל דבר קיים לפני כן, וכנראה שהדבר היחיד שקטע הטקסט
הזה מחדש לכם זה סדר ספציפי של משפטים בערבוב מסוים של מילים.
כל המילים האלה קיימות כבר ממזמן. אני לא הראשונה להשתמש בהן
ולא אהיה האחרונה. אני אפילו חוזרת על עצמי, אני משתמשת באותן
מילים כל פעם, בשילוב אחר כל פעם. ואז יש את הדברים שכל בנאדם
מסוגל להגיד. כל אחד יכול להגיד שהוא מחפש אושר ויכול למנות
רשימה של דברים שיעשו אותו מאושר. קאדילק, דירה מהודרת, סיגרים
קובנים, ואישה יפיפה להשלים את העסק.  שלושת הראשונים עולים
כסף, הרביעית לוקחת זמן ואו כסף. ובעצם כנ"ל לגבי השאר. אז
בעצם יש שני פריטים חשובים שכל אחד רוצה: כסף וזמן, לקנות את
כל מה שחפץ האדון ושיהיה זמן ליהנות מכל זה. ומה אח"כ? אהבה לא
קונים בכסף. אז למה צריך אותה בכלל? אף אחד לא הצליח לספק לי
תשובה קונקרטית.
"בסופו של דבר זה מוצא אותך", ואין לאן להתחמק?
"בסופו של דבר יהיה בסדר", ומה אז?
"בסופו של דבר מזדקנים ואח"כ אין הרבה מה לעשות"
ואז מתים.
בסופו של דבר כולם מתים באותה צורה. אין מוות קליל, יש רק צורת
מוות קלה. גיל זה היתרון היחיד שיש לאנשים. אבל הנעורים
מבוזבזים על הדור הצעיר.
כולם מחכים למשהו מיוחד, מישהו מיוחד, רגע מיוחד. האם זה באמת
מרושע להגיד שהסיכוי שאחד מן השלושה יגיע הוא לא גדול במיוחד?
זאת רק האמת לאמיתה.
אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות, אז הייתי מציעה לקחת הכל
בתור הצעות ידידותיות. הצעה ידידותית #1 - אל תקנה מכונית יקרה
מדי, זה יהיה כאב לב גדול מדי כשתתנגש במכונית אחרת. או שתדאג
לעשות ביטוח.

יתושים בכל מקום, כשפותחים את החלון, ואת הדלת האחורית, ואת
הדלת לאמבטיה, ואת קופסת הסוכריות.