דיווח, סופר-קול 156
מדווח: קפטן אריאל דה-סילבה, מפקד ספינת החילוץ 'דהרמה גירי'.
זמן כדור הארץ: 11/1/2174 שעה 0214
אל: מפקדת הצי, מלבורן, אוסטרליה, כדור הארץ
רבותיי,
להערכתי, הגיעו אליכם עד עכשיו הסימנים לניתוק חור התולעת של
אנאפורנה, והדבר מביא בוודאי ללא מעט מבוכה ותסכול במפקדת הצי.
ובכן, הרשו לי לחסוך מכם את כל החיפושים אחרי תקלות טכניות,
שוודאי התחלתם בהם, ולגלות לכם את האמת המרה - אני, קפטן אריאל
דה-סילבה, אחראי אישית ובדעה צלולה לחיסולו הבלתי הפיך של הקשר
היחיד בין הגלקסיות 'שביל החלב' ו-'אנאפורנה'.
אך לפני שתתחילו לתכנן כיצד לצלוב אותי עם שובי לכדור-הארץ,
אנא הקשיבו לדיווח המשימה שלי. את אשר ראו עיניי עליי לתאר, אך
אל לכם לצפות לדיווח עובדתי ויבש כמקובל, כי סבורני שכאן עליו
לכלול רגשות - רגשות של זוועה ותיעוב - ורק אם תחושו בהם
בחוזקה, כפי שאני חש בהם כעת, אולי תוכלו להבין את מעשיי.
'משהו מוזר קורה באנאפורנה' - כך, אם איני טועה, החל ניסוח
המשימה שקיבלה ה-'דהרמה-גירי' לפני כשנה וחצי. דווח לי שם על
דבר שכבר ידענו כולנו - הקשר עם המתיישבים באנאפורנה ניתק
בצורה פתאומית, וכל הניסיונות להשיבו עלו בתוהו. משימתנו הייתה
להגיע לשם, לברר מה קרה, ובמידת הצורך - להגיש עזרה.
יצאנו מבסיס הקבע שלנו בטריטון ב-23/9/2173 ל-'שער הכניסה'
בטאורוס 8. במשך שלושת חודשי המסע, לא נותר לי ולצוותי אלא
להעלות השערות שונות לגבי מה שקרה. אחד מאנשיי, בחור צעיר בעל
דמיון פורה במיוחד, העלה לבסוף תיאוריה פרועה למדי, לפיה נתקלו
המתיישבים בתרבות זרה, או גרוע יותר - תרבות זרה נתקלה בהם.
הרעיון הזה נתקל ברעמי צחוק מייד כשנאמר, וכל העניין נשכח
כבדיחה מוצלחת.
הגענו לטאורוס 8 ב-27/12/2173. המעבר בחור התולעת ארך עוד
חמישה ימים, שבסופם הגחנו בהצלחה מ-'שער היציאה' באנאפורנה.
מייד כשהדבר נתאפשר, כוונו כל מכשירי המדידה לעבר המערכת
'שביל-החלב החדשה'. כבר משהגיעו התוצאות הראשונות, הבנו כי
משהו מוזר אכן קרה באנאפורנה, אם כי עדיין לא היה לנו כלל מושג
מה היה הדבר.
כידוע לכם, במונחי הזמן המקומי, עברו כ-13 שנים מאז הגיעו
המתיישבים לאנאפורנה. הם מנו כ-80 נפשות, ומתוך הנחה כי ריבוי
האוכלוסייה נמשך כרגיל, ציפינו למצוא אותות חיים של בין 100
ל-200 נפשות.
רבותיי הנכבדים, מחשב הספינה איתר 8 מיליארד בני-אדם באותה
מערכת! וכאילו לא די בכך, הם לא היו בדיוק בני-אדם - לא על פי
המחשב. התוכנה דיווחה על צורת חיים "הקרובה לאדם", אם כי לא
הצליחה להגדיר למה כוונתה. מתוך הנחה שמחשב הספינה לא ירד
מדעתו, הבנתי כי הדבר שאנו עומדים להיתקל בו ב-'שביל-החלב
החדשה', יהיה אשר יהיה, לא יהיה נעים במיוחד. לפיכך החלטתי,
ללא דיחוי, להכריז על דרגת כוננות מכסימלית, להכין את מערכות
הנשק, ההתראה וההסוואה, ולהמשיך להתקדם במסלול האיטי והזהיר
ביותר המתאפשר.
בכל משך המסע, לא השתנו התוצאות שפלטה התוכנה ולא נוסף עליהן
כל מידע חדש - דבר מוזר, בהתחשב בכך כי לא נתקבל גם כל
דיווח על גילוי
מקורות אנרגיה מלאכותית. 8 מיליארד תושבים, ואף לא אחד מהם
מדליק נורה חשמלית; אף לא אחד מהם מעביר שדר סופר-קול או רדיו
לחברו - שדר שיכולים היינו לקלוט, ולהבין סוף-סוף מה מתרחש
כאן!
לבסוף, הגענו ליעדנו. אנסה, רבותיי, להיות ענייני ככל שניתן,
אך תסלחו לי אם לא יעלה הדבר בידי.
בבוקרו של ה-5/11/2174, נתקלנו בתרבות זרה.
מייד כשהגענו לטווח המתאים, החלו להגיע התמונות ההולוגרמיות
המוגדלות הראשונות. אני וצוותי חיכינו במתח על גשר הפיקוד,
לתמונה הראשונה שתופיע על הצג המרכזי...
אורות פנסים מסנוורים!
זה הדבר הראשון שראינו, ובעודי מכסה על עיניי, קיללתי את המחשב
על שלא מצא שום רמז לאנרגיה מלאכותית. הפחתנו את רמת האור
בתמונה למינימום, ועכשיו ניתן היה להבחין בפרטים. במשך שתי
הדקות הבאות, עמדנו, אני וצוותי, בהלם מוחלט אל מול התמונה -
זו הייתה ספינת חלל זרה.
היא הייתה עצומה, לפי כל קנה-מידה, ונראה היה כי נבנתה לפי
תוכניתו של מעצב מטורף לחלוטין - משהו באמצע הדרך בין פירמידה
למדוזת-ענק. כשהגיוני הצטלל שוב, קלטתי פתאום, בשנייה אחת,
באיזו סכנה איומה אנו נמצאים. צעקתי על הנווט שיוציא אותנו משם
מייד, דחף מלא לאחור!
הבנתי מייד כי נפלנו בפח - מכשירינו התמימים חיפשו סימנים
לאנרגיה, כפי שהם מכירים אנרגיה. פה היה מדובר במשהו שונה
לחלוטין - איני יודע מה זה היה שהניע את הספינה הזאת, אך מה
שבטוח זה, שזה לא היה כלל מואון, טריטיום או חשמל. ובעודנו
נסוגים, חשבתי באימה גם, כי אם היינו יכולים לראות אותם, לא
יהיה בלתי סביר להניח, שהם יוכלו לראות אותנו.
בימים הבאים התחבאנו, פשוטו כמשמעו, בתוך אסטרואיד חלול שמצאנו
בשולי המערכת, ולמדנו בדקדקנות, תוך פחד מתמיד שנתגלה, את
המתרחש ב-'שביל-החלב החדשה'.
זו הייתה תרבות מפותחת, כפי הנראה מפותחת בהרבה משלנו, מבחינות
רבות. המערכת הייתה למעשה עיר גלקטית ענקית - ספינות הענק
המשונות טסו במהירויות מסחררות, תוך תיאום מופלא. הן נחתו
והמריאו כל העת מכוכבי הלכת והירחים, שהיו מכוסים על כל פני
שטחם במבני ענק מעוררי יראה.
תמונות תקריב מאחד מכוכבי הלכת הראו לנו את היצורים עצמם, ואלו
היו מעוררי פלצות. ענקים, כשישה מטרים גובהם - עורם הבהיר נראה
לח וגבשושי, כמעין ספוג. במרכז גופם, בלט איבר רחב ושטוח,
ובמרכזו היה פתח עגול ויחיד - אם הייתה זו עין, פה, אוזן, אף,
או כל אלה ביחד, או שמא אף אחד מהם, לא היה לי כל מושג. לא
נקלט מהם שום שדר קולי - יתכן ותקשרו זה עם זה במעין טלפתיה,
אך שוב, ניחושכם יהיה טוב כשלי.
ברגע שהתאושש מהמחזה, אמר לי סגני, כי המחשב לא החמיא לנו
במיוחד, כשקרא לתפלצות האלה בשם "דמויי-אדם". אכן, הסכמתי אתו,
הדבר מוזר. באותו ערב, פרשתי לחדרי, היות וגופי שיווע למנוחה
אחרי ימים של חוסר שינה כמעט מוחלט. אך מוחי היה טרוד מדי
בשאלות - כיצד מערכת שהוגדרה ע"י מתיישבי אנאפורנה כ"שוממת",
הפכה תוך 13 שנים למוקד שוקק של תרבות זרה? ולאן, לכל הרוחות,
העלימה אותה תרבות את המתיישבים המקוריים? האם חיסלה אותם
כלאחר יד עם הגיעה? המחשבות הפכו אט אט לחלומות טרופים, אך גם
הפעם נקטעה שנתי - הוזעקתי בדחיפות לגשר הפיקוד.
בבת אחת, התעלומה נפתרה.
כמו שלא קלט המחשב את מכשיריהם של החייזרים, הוא לא קלט כלל גם
אותם עצמם - אלו, לא נחשבו בעיניו ליצורים חיים לפי מה שהוגדר
לו. 8 מיליארד היצורים עליהם דיווח, לא היו כלל הענקים
הספוגיים - הם היו מה שנגלה לעיניי העייפות באותו רגע על הצג
המרכזי, כהמשך ישיר לחלומות הביעותים בהם הייתי עסוק רגע קודם
לכן.
זו הייתה חצר, מגודרת היטב סביב.
בתוכה הצטופפו כמה מאות יצורים, שרק לצורך העניין אכנה אותם
'בני-אדם'. הם היו שמנים עד להזוויע, משקל כל אחד מהם היה כחצי
טון. ידיהם ורגליהם הקטנות השתרבבו מתוך גוף נפוח כבלון. גם אם
היה להם מקום לזוז בו, ולא היה להם, רגליים אלה לעולם לא היו
מצליחות לשאת את משקל גופם. הם פשוט היו מוטלים שם, ככדורי
ענק, גופיהם העירומים דבוקים זה לזה. תמונות קרובות יותר הראו
פרטים נוספים.
ממרכז בטנם העצומה בלט צינור קצר. מפעם לפעם, היה משתרבב צינור
ארוך ממתקן במרכז החצר, ומתחבר לפתח המתאים בבטנו של אחד
מהאנשים. בתום מה שהיה ככל הנראה הזנה ישירות לתוך המעיים או
שאיבת ההפרשות, היה הצינור מתנתק, ומתחבר שוב לבטן אחרת.
פיותיהם של האומללים האלה היו קפוצים בחוזקה במעין עווית, ריר
נוזל מזוויותיהם. מבט קרוב יותר גילה שהשפתיים, שכנראה לא
נדרשו יותר לשמש באכילה, פשוט היו תפורות זו לזו. והעיניים...
אלו בהו נכחן בחלל, בולטות במעין ביעות, והקרינו פחות אנושיות
מעיניהן של פרות.
המראות היו קשים מכפי שאפשר לשאת יותר מדקה, אך החלטתי שלתצפית
זו חשיבות מכרעת בשבילנו, ולכן יעקבו האנשים בתורנות אחר
המתרחש בחצר כל רגע ורגע. מדי שעה, אולץ איש צוות אחר לחזות
בזוועה.
כך התגלה, כי מדי כמה שעות, מגיע לחצר משהו שנראה כמנוף בעל
דיסקת יניקה - זו נצמדת לגופה של אחת מבהמות האנוש, מרימה אותה
בקלילות מרשימה, ומעמיסה אותה על משטח הטענה, הממתין מעבר
לגדר. בצורה זו מועמסים כמה עשרות אנשים על המשטח, ללא כל
התנגדות מצדם ואף ללא שום שינוי בהבעת פניהם, וזה, בתורו, נסגר
עליהם ומתרחק משם.
תמונת האימה שהחלה להצטייר כאן, קיבלה אישור מתצפיות נוספות,
ולבסוף הובן, פחות או יותר, מה מתרחש במקום הארור הזה. רבותיי,
בוודאי הצלחתם כבר לנחש - בגלקסיית אנאפורנה מגדלים בני-אדם
למאכל.
במשך היומיים הבאים חיפשנו תמונות של פעולת האכילה עצמה, אך
אולי למזלנו, לא הצלחנו בכך - כנראה בשל העובדה שהדבר התבצע
בתוך המבנים, תחום שהיה סגור בפני המצלמות שלנו.
אלא שאז קלטה המצלמה את העדות החותכת.
זה התרחש על אחד מן הירחים, ואפשר להגדיר את זה אולי כמסיבת
ברביקיו.
בשטח הפתוח, התקבצו כעשרה מהענקים מעוררי הגועל. הם שלפו את
הרי האדם ממכלים שהביאו עמם, וסידרו אותם יפה במרכז ההתרחשות.
בני-האדם, למרות שומניהם, נראו ליד יצורי הענק כפרגיות קטנות
ומפוטמות. אחד אחד, הם נלקחו והושמו על מה שנראה כמשטח חימום
ענק. מצדם של החייזרים, חסרי התקשורת הקולית, היה האירוע דומם
לחלוטין. הקולות שכן נקלטו אצלנו היו קולות החריכה של הבשר
האנושי, והצווחות החייתיות שהושמעו מבעד לשפתיים התפורות.
הצרחות, שדמו יותר מכל לצרחת החזיר, נדמו לבסוף, והגופות
התפוחות נאכלו בשקיקה. פעולת האכילה התבצעה ע"י צינור שנשלף
מתוך הפתח במרכז גופם של הענקים. הצינור ננעץ בבשר וככל הנראה
מצץ אותו מבפנים.
כבר למחרת, צפינו במחזה בלהות מסוג שונה.
קבוצה נוספת של חייזרים התכנסה בשטח הפתוח, אם כי היו קטנים
מקודמיהם - כנראה שהיו אלה "ילדים". פה נתגלה מחזה, שיתכן ואף
היה מחריד יותר מקודמיו - כי פה נתגלו לראשונה בני-אדם שבמבט
ראשון נראו "רגילים". אך התקווה התפוגגה באותה מהירות בה
הופיעה. מבט מוגדל גילה בני-אדם כחושים לגמרי - לא היו להם כל
צינורות או תפרים, אך הם היו בעלי מרץ לא אנושי, והתרוצצו
בתזזית אנה ואנה - עד גבול מסוים, מכיוון שהיו קשורים בחבלים
אל שוביהם. והם דיברו.
השפה נשמעה כמו אנגלית שרוסקה, וחוברה שוב ללא כל סדר הגיוני.
שום תחביר או הגיון לא שלטו במשפטים, שקושקשו בלהג מהיר
מפיותיהם של אנשים אלה. ופניהם של אלה דווקא היו מלאי הבעות,
אך אלו התחלפו זו בזו בקצב רצחני, ללא קשר עם המתרחש מסביב.
מפעם לפעם היה אחד מהם מתחיל להשתולל בפראות רבה מדי, ואז היה
מתקרב אליו אחד מן הגדולים, שולף מאי-שם מעין זרוע מתכתית
ארוכה ונוגע בו קלות. האדם היה מצטמרר אז בבת-אחת, מתקשח כולו,
ומאותו רגע שוב היה רגוע יותר.
בסופו של האירוע, הוכנסו האנשים לקופסא שבקושי רב הכילה את
כולם. תחילה, לא האמנתי למראה עיניי, אך הייתי משוכנע שכבר
ראיתי פעם את הקופסא הזאת. ואז הבנתי, כי אני מביט בדגם כמעט
מושלם של תא-צוות תת-קרקעי של הצי, מן הסוג שהיה מקובל בעשור
הקודם. הבנתי אז באימה, שהמפלצות האלה בנו למען חיות השעשועים
שלהן את הבית המקורי בו מצאו אותם.
בשלושת הימים הבאים צפיתי בעוד ועוד חוות לגידול אדם, עוד ועוד
אנשים נארזים, נשלחים, נאכלים, מעונים, מאולפים...
עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר. פשוט כך. התחלתי להרגיש ששפיותי
הולכת ומתערערת מיום ליום, וכמותי גם כל שאר אנשי הצוות. עלה
בי דחף עז לקחת את הספינה ולהרוג בחייזרים ככל יכולתי, להשמיד
את בתיהם, להחריב, לשרוף...ואולי אי-שם עוד נותרו בני-אדם בעלי
צלם אנוש שעוד אפשר להציל...
אך מייד הבנתי כמה ילדותי והרה אסון יהיה הדבר. ה-'דהרמה גירי'
היא צעצוע פתטי ליד ספינות הפירמידה של החייזרים. אנחנו ניתפס,
וכל ניסיונותינו להסביר לחייזרים שאנו יצורים תבוניים יעלו
בתוהו. כל ניסיון לתקשר איתם בכלל יכשל - כפי שנכשל במפגש
הקודם שלהם ביצורים אנושיים. בעיניהם, אנו נחשבים לחיות,
ובמסגרת חוקי המקום הזה, רבותיי, אכן הננו חיות...
ופתאום ידעתי בדיוק מה עלי לעשות. כאילו איזה קול ציווה עלי
ולקח פיקוד על מעשיי. והמפחיד מכל, הוא שכמעט לא היה עלי
להתלבט.
לפקודתי, נותקו בבת-אחת כל מכשירי המעקב, ותמונות הזוועה נעלמו
לנצח מעינינו (הלוואי והיו נעלמות כך גם מראשינו...). בדחף
מלא, עזבנו את מקום מחבואנו, ודהרנו במלוא המהירות בחזרה
ל-'שער היציאה'.
אך קצת לפני שהגענו לשם, משהו אמר לי שהסכנה טרם חלפה. נתתי
פקודה להאט, ולהתקדם שוב במסלול זהיר.
וחושיי לא בגדו בי - פחות משנת-אור מ-'שער היציאה', הבחין
הנווט במשהו שנע לעברנו במסלול התנגשות. ללא שהיות, בצענו
תמרון התחמקות, וצפינו בהגדלה במקום בו היינו רגע קודם לכן. זה
היה צי של כעשר ספינות הפירמידה העצומות.
הן חלפו על פנינו מבלי להבחין בנו, בעוד אנו צופים בהן באימה
מן הצד. הם לא ראו אותנו, ולו רק בשל מימדינו הזעירים או מפני
שכלל לא חיפשו אותנו מלכתחילה. אולי לא יכלו כלל לראות אותנו,
אך זה כבר לא שינה דבר. ביקשתי מהנווט לשחזר לפי מסלולם מניין
באו. בתום דקה מורטת עצבים, קיבלתי את התוצאה שלא רציתי לקבל -
הם הגיעו בדיוק מ-'שער היציאה'.
עלי להודות, נכבדיי, שבאותו רגע חשתי את הפחד הגדול ביותר
שידעתי מימיי.
בשארית כוחותיי הנפשיים, הוריתי להמשיך ללא דיחוי לכיוון 'שער
היציאה'. כשהגענו לשם, לא היו שם כלל ספינות זרות, אך היה
מוקדם מכדי לשמוח. ציוויתי מייד על המחשב לערוך בדיקה מדוקדקת
של השער, ובשעה שזו נערכה, מצאתי את עצמי, קפטן בצי החלל,
מתפלל לאלוהים.
ואז החלו להגיע התשובות מהמחשב. נתגלו הפרעות בשער, שהעידו כי
מישהו ניסה "להתעסק" בו, ואם היה קודם לכן מישהו על ה-'דהרמה
גירי' שלא התפלל, הוא החל לעשות זאת באותו רגע.
לבסוף הגיעה התשובה הסופית, וכולנו הודינו לבורא על חסדיו -
מאז שעברנו אנחנו, שבועיים קודם לכן, איש לא יצא או נכנס לחור
התולעת.
ועכשיו, הייתה החלטתי עוד יותר ברורה מתמיד, והסברתי לצוות מה
עלינו לעשות. הם אנשים טובים אחד אחד, רבותיי, אך נראה שרובם
כמעט בכו באותו רגע. ולבסוף הבינו, כמוני, שאין ברירה אחרת.
כל הפלסמה שלא נדרשה לשימוש בסיסי במנועים, נאספה מן המאגרים.
לזה הוספנו את כל טילי השיוט המימניים והכבידתיים שהיו
ברשותנו. הרכבנו פצצה שכמוה לא הייתה - היא עמדה להיות
סופר-נובה מעשה ידי אדם, והיא נשארה מאחור, מחוברת למנגנון
השהיה.
בחזרה בבית, המתנו בטאורוס 8, עד שהגיע האישור, ולראשונה מזה
ימים רבים, התחלתי להרגיש הקלה - 15 שנים אחרי שנתגלה, הושמד
חור התולעת של אנאפורנה, ואתו, נעלם כלא היה החוט הדקיק שאי
פעם חיבר אלינו גלקסיה אחרת.
כנראה שגלקסיית אנאפורנה תישאר חסומה בפנינו לנצח, ואיני
מדמיין תסכול וחוסר-אונים גדולים מאלה מהם נסבול, בידיעה
הברורה, כי אי-שם ביקום, נולדים דורות שלמים של אחינו,
מיליארדי אנשים חפים מכל פשע, לחיי סבל אין סופיים, בעוד אנו
עומדים מנגד, ולא מושיטים עזרה.
אך ייתכן שלא היינו לגמרי חפים מפשע - ייתכן כי נענשנו על כך
שהגענו רחוק מדי, מוקדם מדי, על כך שביהירות אין-קץ, התכוונו
להגיע לכל קצוות היקום. והנה הגענו לקצה הקצוות - אך קצה זה
היה התחתון. נוכחתי לדעת, רבותיי הנכבדים, כי הפעם הזאת, מצאנו
את הגיהינום.
בתקווה שהבנתם,
קפטן אריאל דה-סילבה
- סוף דיווח -
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.